ע"א 760/21 חברת מ.א.ג.ד בנין והשקעות בע"מ נ. חברת אורן הסלע בניה והשקעו

בהחלטתי מיום 16.3.2021 קבעתי כי למערערת לא עומדת זכות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי נשוא ההליך (החלטות מהימים 15.12.2020 ו-28.12.2020 בהפ"ב 21512-09-20) וכי הן טעונות רשות ערעור. מאחר שהמערערת ביקשה, כסעד חילופי (במידה שייקבע כי אין לה זכות ערעור כאמור), להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור, אפשרתי למשיבה להשיב לבקשה זו.

המשיבה מתנגדת להארכת המועד המבוקשת. ראשית, טוענת המשיבה, כי כל מטרתה של המערערת היא למשוך זמן על מנת לעכב את בירור הערעורים שהגישה המשיבה. שנית, נטען כי לא התקיים כל טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור. לטענתה, הגשת ערעור חלף בקשת רשות ערעור במקרה דנן אינה בגדר טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, שכן מדובר בדין מושרש וידוע. שלישית, נטען כי יש לדחות את הבקשה נוכח הפגיעה בסופיות הדיון ובמשיבה. בהקשר זה, מדגישה המשיבה כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור נמוכים, לשיטתה.

הארכת המועד המבוקשת נדרשת בשל נקיטת הליך שגוי על ידי המערערת – ערעור בזכות חלף בקשת רשות ערעור – דהיינו, מקור האיחור נובע מטעות שבדין. כפי שנפסק, טעות שבדין יכולה לבסס, בנסיבות מסוימות , טעם מיוחד להארכת מועד. במסגרת זאת יש להביא בחשבון, בין היתר, את מהות האינטרס העומד על הפרק, את משך האיחור, את סבירותה של הטעות בשים לב לזהות מגיש הבקשה, את שאלת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי שלגביו מתבקשת הארכת מועד (השוו: בש"א 1347/08 Interton Inc נ' AVR Cmmunications Ltd (21.5.2008); ע"א 1148/09 עיריית תל אביב יפו נ' האגודה למלחמה בסרטן בישראל (6.4.2009); ע"א 2568/09 סטארקום סיסטמס בע"מ נ' י.מתן מערכות תקשורת ואיתור בע"מ (12.8.2009); בש"א 2586/12 גמזו נ' ישעיהו (5.4.2012); בש"א 874/20 מקובר נ' קאופמן (20.2.2020)).

בנסיבות ענייננו, יש ממש בטענת המשיבה שלפיה העובדה שעל החלטות בנושא בוררות יש להשיג באמצעות בקשת רשות ערעור היא דין מושרש וידוע וכי ניתן היה בנקל להימנע מן הטעות, קל וחומר כאשר המערערת מיוצגת על ידי עורך-דין. בנסיבות אלה, ככלל, הטעות אינה נחשבת טעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. עם זאת, נתתי דעתי לכך שהערעור הוגש בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור, באופן אשר שולל במידה רבה את אינטרס ההסתמכות לסופיות הדיון (השוו: בש"א 3404/09 עיריית הוד השרון נ' "ניר שיתופי" (26.4.2009); בש"א 9047/18 תאופיק דאושה בע"מ נ' מדינת ישראל – רמ"י (21.1.2019); בש"א 2586/12 הנ"ל). ראיתי לנכון להוסיף, כי בהתאם לתקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 "הוגש ערעור בזכות במקום שבו היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור, רשאי בית המשפט לדון בערעור כבקשת רשות ערעור ולתת הוראות לפי העניין". במקרה דנן, לא ביקשה המערערת לעשות שימוש בתקנה זו, אלא ביקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור, ועל כן לא ראיתי לנכון להרחיב בעניין. אשר לסיכויי ההליך, דומה כי אלה מספיקים לשם הארכת המועד, וזאת מבלי להביע עמדה לגופו של עניין.

בנסיבות אלה, לא ראיתי לחסום את דרכה של המערערת לבית משפט זה, אך זאת תוך השתת הוצאות בסך 1,000 ש"ח לטובת המשיבה. המערערת רשאית, אפוא, להגיש בקשת רשות ערעור מטעמה, עד ליום 13.4.2021.

דבר הארכה יצוין בפתח בקשת רשות הערעור והחלטה זו תצורף לה כנספח.