בש"א 2399/11 באסם עיסא זנגריה נ. עלי שחאדה זנגריה

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (בש"א 1586/11) מיום 6.3.2011 לפיה נדחתה בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערעור (ע"א 32/11) על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.10.2010 (ת"א 709/06, כבוד השופט ה' חטיב ).

הרקע העובדתי לסכסוך בין הצדדים ולהליכים שהתנהלו פורט בפסק דיני מיום 24.2.2011 (בש"א 1339/11). בקצרה אציין כי בין הצדדים להליך זה נתגלע סכסוך בקשר לחלקת מקרקעין ובית מגורים אשר נתברר בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה את התביעה שהגיש המערער. ביום 2.1.2011 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה וטען במבוא להודעת הערעור כי פסק הדין הומצא לו ביום 18.11.2010. בתגובה לכך, הגיש הנתבע בקשה למחיקת הערעור בטענה כי הוא הוגש באיחור, וצירף כתמיכה לטענתו אישור המצאה מאת בית המשפט המחוזי. ביום 8.2.2011 קבע הרשם ג' שני כי הליך הערעור הוגש באיחור, אך הוא אפשר למערער להגיש בקשה להארכת מועד. ערעורו של המשיב על מתן ההיתר להגיש בקשה להארכת מועד נדחה על ידי ביום 24.2.2011 (בש"א 1339/11).

בעקבות כך דן הרשם בבקשתו של המערער להארכת מועד להגשת הערעור, וביום 6.3.2011 דחה כאמור את הבקשה. נקבע כי סיבת האיחור נעוצה – ככל שעולה מן הבקשה – באי הבנה, תקלה או מחדל מצד בא כוחו הקודם של המבקש. ככלל, טעות או מחדל של יוזם הערעור או של בא-כוחו אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד. עוד נקבע כי המערער מניח את האחריות לאי הגשת ערעור במועד לפתחו של בא כוחו הקודם, אולם נקבע כי אין בחומר תימוכין מספקים לטענה זו, ובפרט אין להסיק מן הבקשה כי המערער פעל בשקידה ראויה כדי שתובאנה לפני בית המשפט ההבהרות הדרושות מפי בא כוחו הקודם. בנוסף נקבע כי גם טענות אחרות הנכללות בבקשה אינן מעוגנות במסמך כלשהו, כגון הטענה לגבי בירור שנערך מול מזכירות בית המשפט המחוזי. אשר על כן, הוחלט לדחות את הבקשה להארכת המועד ונפסקו הוצאות בסך 1,000 ש"ח לטובת המשיב.

מכאן הערעור שלפניי.

המערער טוען כי הרשם שגה הן עובדתית והן משפטית בהחלטתו. המערער חוזר על טענתו כי פסק דין הועבר אליו רק ביום 18.11.2010, ולשם ביסוס טענתו הוא מציג אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה מיום 17.11.2010, אשר לטענתו תומך בגרסתו כי פסק הדין הגיע לידיו רק ביום 18.11.2010. עוד הוא טוען כי הוא נקט בכל הפעולות הדרושות לשם קבלת הבהרות מבא כוחו הקודם, ולכן קביעותיו של הרשם שגויות. בנוסף נטען כי הרשם שגה כאשר כלל לא להתייחס לפסיקה בכל הקשור להארכות מועד, ובייחוד שגה כאשר לא התייחס כלל לסיכוי הערעור. לטענתו סיכויי הערעור טובים והוא מצביע על ארבעה טעמים כבדי משקל המבססים טענתו זו. כן נטען כי מדובר בסוגיה מהותית הנוגעת לזכות הקניין שלו, ואין מקום להידרש לכללי הפרוצדורה באופן דווקני במקרה זה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובהחלטתו של הרשם, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

סוגיית הארכת מועד להגשתו של ערעור הינה שדה משפטי ידוע ומוכר אשר חרוש בהלכות רבות.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, ניתן להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו. דרישת "טעמים מיוחדים שיירשמו" מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט ושל הרשם, וזאת על מנת לא לפגוע בכוחם של מועדים, אשר נקבעו על ידי המחוקק או מתקין התקנות, ללא הצדק ראוי תוך פגיעה בתכליות של מועדים אלו (ראו יואל זוסמן סדרי הדין

האזרחי 805 (מהדורה חמישית, 1988) (להלן: זוסמן )). מטרת המועדים הקבועים בחוקים ובתקנות, היא שכל צד יביא טענותיו בסדר מסוים ובאופן מסוים, כדי שיריבו יוכל להתגונן כראוי, וכן קובע מתקין התקנות מועדים, כדי לשים קץ לסכסוכים ולפנות את משאבי מערכת המשפט לבעלי דין אחרים (ה"מ 797/72 מלון מלכת שבא נ' כרמל , פ"ד כז(1) 255, 257 (1973)). הקפדה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי, בייחוד לאור העומס הכבד המוטל על מערכת המשפט, היא כורח המציאות, "שאחרת לא ניתן יהיה לנהל מערכת משפט סדירה, יעילה ותקינה. סופן של חריגות כגון אלה, שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי הדין, ולעיתים – אף להסב נזק לציבור הרחב" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 768 (2009)).

אשר על כן, דרישת הטעמים המיוחדים בגדרי תקנה 528 היא אתר של איזון בין שיקולים שונים המתחרים על הבכורה בסוגיה זו (ראו בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)). על אף החשיבות של המועדים במסגרת ההליך השיפוטי יש להדגיש כי הגישה העקרונית המנחה הינה "שהפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן" (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ , פ"ד כ(3) 477, 479 (1966)). "בנסיבות המתאימות, ראוי לסטות מכללי הפרוצדורה, כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק ואינו פוגע בבעל הדין האחר" (רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ (טרם פורסם, 19.7.2009)). אולם, כפי שציינתי מטרתם של סדרי הדין לקבוע כללים לניהול משפט

באופן יעיל ויציב, הידוע לצדדים מראש, ולשמור על זכויות הצדדים על מנת

להוציא לאור משפט צדק (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 505, 513 (1981)). סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה "שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק" ( זוסמן , עמ' 816). עמד על כך גם ד"ר שלמה לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד 140 (מהדורה שניה, 2008), בכל הנוגע להארכות מועד להגשת ערעור:

"עם חלוף תקופת הערעור זכה המשיב ל'חסינות' יחסית, שלא יוטרד שוב באותו ענין. 'חסינות' זו נותנת בידיו אינטרס לגיטימי להתנגד להארכת המועד להגשת הערעור. המבקש יוכל להתגבר על אינטרס זה, שהוא כבד משקל, רק אם הוא יוכל להראות קיומן של נסיבות, הגוברות על האינטרס של המשיב להתנגד לבקשה ... למשיב (ואולי גם לציבור) קיים אינטרס שסכסוכים יגיעו לקיצם".

מכיוון שעניין לנו באיזון קונקרטי בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו על פי מכלול השיקולים קשה מאוד לקבוע כללים הידועים מראש למקרים בהם תינתן הארכת מועד ולמקרים בהם תידחה הבקשה. אולם ניתן להצביע בין היתר על השיקולים הבאים שיש להביא בכלל חשבון: הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, משך האיחור, קיומו של הליך תלוי ועומד, מהות ההליך, הסתמכות בעל דין שכנגד וסיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת המועד. (ראו בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פס' 4 (לא פורסם, 28.1.2008); בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פס' 3 (טרם פורסם, 21.4.2010)). ככלל נקבע, כי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין (רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ , פס' 10 (לא פורסם, 28.4.2008)), ואילו מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ (רע"א 10436/07 הראל נ' בנק הפועלים (לא פורסם, 28.4.2008)).יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על פי מכלול נסיבות העניין.

במקרה זה יישם הרשם את אמות המידה שהותוו בפסיקותיו של בית משפט זה, ולא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטתו. נקודת המוצא הינה כי ההליך הוגש באיחור , וטוב היה עושה המערער אילו היה מקדיש את זמנו ומרצו להוכיח כי מתקיימים "טעמים מיוחדים" להארכת מועד במקרה דנן, ולא חוזר על הטענה כי ההליך הוגש בזמן. אכן, המערער לא הביא כל תימוכין ממשיים לטענה כי מתקיימים "טעמים מיוחדים" במקרה דנן, ומסכים אני עם הרשם כי למעשה לא הובהרה השאלה הפשוטה ביותר – מדוע ההליך הוגש באיחור, חוץ מאשר הטענה כי הוא נעוץ בבא כוחו הקודם. אשר על כן, במצב דברים זה אין מקום לקבל את הבקשה להארכת מועד. כמו כן, השיקול בדבר סיכויי הערעור, הוא אכן שיקול אחד מיני רבים בשאלה האם מתקיימים "טעמים מיוחדים", אך מובן הוא ששיקול זה אינו חזות הכל. במקרה דנן, גם אם אניח לצורך הדיון כי יש סיכוי לכאורי לערעור, עדיין שאר השיקולים העומדים על הפרק, ועצם העבודה כי לא הובהרה הסוגיה הבסיסית, קרי, הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, מטים את הכף באופן ברור לעבר דחיית הבקשה להארכת המועד.

אשר על כן, הערעור נדחה, ומשלא התבקשה תגובת המשיב אין צו להוצאות.