פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"מ
6987/15 - א'
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי
המבקשים:
1. רחל (ריקי) קיבל
2. אריאל הלברטל
3. אודליה הלברטל
נ ג ד
המשיבים:
1. ועדת הערר המחוזית
2. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים
3. מארק בליסקו
4. שרה בליסקו
5. רבקה בליסקו
בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 3.8.2015, בגדרו נדחתה עתירה מינהלית מטעם המבקשים. המשיבה 1 והמשיבים 3-5 מתנגדים לבקשה, ואילו המשיבה 2 הותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט תוך שציינה כי על פני הדברים לא מתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד.
בקשת הארכה, בצירוף הודעת הערעור גופה, הוגשו ביום 19.10.2015, באיחור של שישה ימים ביחס למועד הקבוע בדין. לכתחילה הוגשה הבקשה באופן לקוני ומבלי שנתמכה בתצהיר. על רקע האמור ולפנים משורת הדין איפשרתי למבקשים להגיש בקשה מתוקנת, והם אכן עשו כן. לטענת המבקשים, אשר מיוצגים בהליך דנן ואף היו מיוצגים בהליך בבית המשפט לעניינים מינהליים, האיחור נבע מחמת טעות בספירת הימים. על פי הנטען, באי כוח המבקשים לא הביאו במניין הימים להגשת ההליך את שני ימי חג ראש השנה, את יום הכיפורים ואת יום שמיני עצרת - סך הכול ארבעה ימים - וזאת מאחר שסברו, מחמת שגגה, כי מדובר בימים הנחשבים כימי פגרה על פי דין. על סמך השגגה האמורה טעו לסבור כי המועד האחרון להגשת ההליך חל ביום 18.10.2015, ואולם משפנו להגשת הערעור ביום זה סירבה המזכירות לקבלו לרישום בשל האיחור. בקשת הארכה שלפניי הוגשה למחרת היום, ביום 19.10.2015.
לאחר שבחנתי את בקשת הארכה והתגובות לה ועיינתי עיין היטב בהודעת הערעור אשר צורפה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
הכלל הוא כי בעל דין נדרש לעמוד במועדים הקבועים בדין ביחס להגשת הליכים ערעוריים. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי משקל ובהם הגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך; הבטחת שוויון בין בעלי הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד; וניהול מערכת שיפוט סדירה ותקינה (בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013) (להלן: פרשת מדהנה )). לאור שיקולים אלה, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד והוא לא ייעתר לבקשה להארכת מועד שנקבע בחיקוק כדבר שבשגרה (למשל, בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (30.3.2011)).
בענייננו, בקשת הארכה הוגשה שישה ימים לאחר המועד האחרון הקבוע בדין להגשת ההליך. אף שאין מדובר באיחור ארוך, הרי שגם לא ניתן לומר כי משך האיחור הינו זניח. הנימוק היחיד אשר ניתן לאיחור הוא טעות במניין הימים מחמת שגגה ביחס לימים הנחשבים כימי פגרה על פי דין. אמנם, טעות שבדין עשויה להוות שיקול, בין יתר שיקולים, התומך במתן ארכה. עם זאת, הדבר תלוי במידת סבירותה של הטעות על רקע כלל נסיבות העניין, ובהן השאלה האם מבקש הארכה מיוצג אם לאו (בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה
(10.1.2012)). אכן, "ככל שמדובר בטעות שבדין הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה, תיטה הכף שלא להכיר בה כ'טעם מיוחד'" (פרשת מדהנה , פיסקה 10). דומני, כי במקרה דנן לא יכול להיות ספק שהטעות הנטענת ניתנת הייתה למניעה בנקל, באמצעות בדיקה פשוטה של ימי הפגרה הקבועים בדין. זאת בפרט על רקע היותם של המבקשים מיוצגים. הבקשה אינה כוללת ולוּ ראשיתו של הסבר מדוע בדיקה כאמור לא נעשתה. ודוק: בעוד שניתן אולי להבין את מקור הטעות ביחס לאי ספירת יום שמיני עצרת, לאור קיומה של פגרת סוכות, הרי שאין זה ברור כלל מה הבסיס להנחה השגויה לפיה ימי חג ראש השנה ויום כיפור מהווים אף הם ימי פגרה. גם בעניין זה לא ניתן הסבר מבורר.
לאמור עד כה מצטרף הנתון, כי סיכוייו של הערעור אשר מתבקשת ארכה להגשתו אינם נחזים להיות גבוהים במידה אשר יש בה כדי לתמוך במתן הארכה חרף הקושי בהסבר שניתן.
על רקע האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" המאפשר את מתן הארכה המבוקשת (ולעניין זה השוו גם, בש"ם 7250/07 נב-בט יזמות בע"מ נ' חיים קליאוט בע"מ (25.9.2007)). הבקשה נדחית איפוא. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ד' בכסלו התשע"ו (16.11.2015).
גלעד לובינסקי, שופט
ר ש ם