בש"א 4667/13 טל אפרת נ. עמירם ברבקוב

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שבו התקבל ערעור שהגיש המשיב 1 על פסק-דין של בית משפט השלום. ההתדיינות בין הצדדים נסבה על מחלוקת בעניין דרך גישה שנסללה בין שני מגרשים גובלים.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 27.5.2013, ולפי האמור בבקשה שלפניי היום האחרון להגשת בקשת רשות ערעור חל בתאריך 27.6.2013. ביום 30.6.2013 הוגשה הבקשה שלפניי, למתן ארכה להגשת ההליך עד ליום 15.7.2013. ביסוד הבקשה מונחת הטענה כי בא-כוח המבקשים "נעדר לאחרונה ממשרדו למשך כשבועיים עקב חתונת בנו הבכור...", וכי בשל כך הצטבר עומס על שולחנו. בהתאם להחלטתי מיום 1.7.2013 הגישו המבקשים בקשה משלימה ביום 3.7.2013. המשיב 1 מצדו הגיש תגובה, שבה הביע את התנגדותו למתן הארכה.

לאחר עיון בבקשה, בהשלמת הטיעון ובתגובת המשיב 1, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בחיקוק. הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (ראו בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (4.4.2000)).

לבית המשפט שמורה הסמכות להורות על הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". לאור השיקולים שנזכרו לעיל, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". כדברי כבוד השופט ג'ובראן : "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה ..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (30.3.2011)).

בענייננו, אין בידי לקבוע כי המבקשים הציגו "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה כמבוקש.

ראשית , אין מנוס מלציין כי האופן שבו נוסחה הבקשה המקורית – מוקשה. כאמור, בבקשה המקורית (מיום 30.6.2013) נטען כי בא-כוח המבקשים (עורך-דין ימין) "נעדר לאחרונה ממשרדו למשך כ- שבועיים", זאת בשל חתונת בנו הבכור. עוד נטען כי בשל האירוע הצטברו אצל עורך-הדין ימין מטלות רבות. אלא מאי? בעל-דין החפץ לקבל ארכה להגשת הליך ערעורי נדרש להציג פירוט הולם באשר לנסיבות שמנעו את הגשת ההליך במועד – פירוט שיש בו כדי לבסס "טעם מיוחד" כמצוות הדין. כמובן שטענה כללית בדבר אירוע משפחתי (חתונה של הבן), אף ללא ציון תאריך האירוע, אינה מספקת. בהחלטתי מיום 1.7.2013 אפשרתי לבא-כוח המבקשים, לפנים משורת הדין, להשלים את הבקשה ולהבהיר בין היתר את תאריך האירוע. ביום 3.7.2013 אכן הוגשה בקשה משלימה, ואז התברר כי החתונה התקיימה ביום 29.4.2013, קרי: כחודש לפני מועד מתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, ו כחודשיים לפני המועד האחרון שבו היה על המבקשים להגיש את בקשת רשות הערעור.

הנה כי כן, הטענה בדבר האירוע המשפחתי של בא-כוח המבקשים, כפי שהוצגה בבקשה להארכת מועד, הייתה לא רק כללית מדי, אלא בפועל הייתה עלולה להטעות את בית המשפט לסבור כי מדובר באירוע שהתקיים לאחר פסק-הדין ובתוך פרק הזמן הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. חשוב להדגיש כי גם אם בא-כוח המבקשים נעדר מעבודתו במשך שבועיים בשל האירוע – הרי שגם שבועיים אלה קדמו למועד מתן פסק-הדין.

שנית , עם כל ההבנה לעומס שעלול להצטבר בשל האירוע המשפחתי – ושוב שלוחים לבא-כוח המבקש איחולי מזל טוב – הרי שהריחוק הכרונולוגי בין האירוע המדובר לבין המועד שבו היה על המבקשים להגיש את בקשת רשות הערעור מחליש את משקלו של נימוק זה. יוטעם שוב כי גם השבועיים הנוספים שבהם נעדר בא-כוח המבקשים ממשרדו, כנטען בבקשה, היו לכל המאוחר במחצית הראשונה של חודש מאי – לפני מתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי.

שלישית , עורך-הדין ימין אינו יחיד במשרדו, ואף מכותרת הבקשה שלפניי עולה כי המבקשים מיוצגים על-ידי עורכי-דין נוספים (עו"ד מכלוף-אשכנזי, עו"ד דבש). בהחלטתי מיום 1.7.2013 אפשרתי למבקשים להסביר מדוע לא הוגשה בקשת רשות הערעור במועד באמצעות עורכי-הדין הנוספים, אך לא מצאתי לכך תשובה בבקשה המשלימה.

מעבר לאמור אציין עוד שני נתונים: האחד , בהינתן כל האמור לעיל, לא ברור מדוע התבקשה ארכה כה ממושכת להגשת ההליך (עד ליום 15.7.2013). לאור משך הארכה המבוקשת, ניתן לכאורה להסיק כי תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור כמעט ולא נוצלה כלל. והשני , מדובר בהליך ב"גלגול שלישי", כלומר המחלוקת בעניין דרך הגישה כבר נדונה בשתי ערכאות, ובית המשפט המחוזי בא למסקנתו על דעת כל שופטי ההרכב.

לאור כל האמור, לא ראיתי להיעתר לבקשה שלפניי. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב 1 בסכום של 2,500 ₪.