בש"א 1364/10 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים שילה, שטמר ונד"ב) מיום 15.5.2008. בפתח הדברים ייאמר כי לא ראיתי להעתר לבקשה להארכת מועד. על-מנת להבהיר טעמיי לדחיית הבקשה, אעמוד תחילה על העובדות הצריכות לעניין לרבות שלל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים עובר להגשת ההליך שלפניי.

1.

המבקשות הינן תאומות קטינות כבנות שש (להלן: המבקשות או הקטינות ). ההליך שבכותרת הוגש על-ידי אימן של הקטינות (להלן: האם ). אם הקטינות והמשיב 2 נישאו בשנת 2001. הקטינות נולדו לאימן בשנת 2004. עם לידתן נרשם המשיב 2 כאביהן. כחודשיים לאחר לידתן, התגרשו האם והמשיב 2. בין הצדדים התנהלו הליכים בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה. ההליך הרלוונטי לענייננו הוא תביעה שהגישה האם לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא במסגרתה תבעה מזונות ומשמורת מהמשיב 2 ביחס לשתי הקטינות. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת מ' קראוס) דחה את תביעת מזונות הקטינות בפסק-דין מנומק ומפורט שניתן ביום 30.4.2006. בפסק-דינו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הקטינות נולדו בהזרעה מלאכותית מתורם זר שאינו המשיב 2; כי מבחינה הלכתית שלושה גדולי דור ופוסקי הלכה קבעו שכאשר מדובר בילדים שנולדו בהזרעה מלאכותית, אין לגביהם חשש ממזרות; וכי המשיב 2 לא ידע, לא הסכים ולא היה לו קשר ללידת הקטינות, ולפיכך אין לשייך את הקטינות אליו ואין לחייבו במזונותיהן. יוער כי בהליך בפני בית המשפט לענייני משפחה לא מונה לקטינות אפוטרופוס לדין, אולם הפרקליטות צורפה כצד לתיק, ובפסק-הדין צוין כי הצירוף נעשה על-מנת להגן על האינטרסים של הבנות (עמ' 18 לפסק-הדין). סוף דבר; בית המשפט לענייני משפחה פסק כי מאחר והקטינות נוצרו בדרך של הזרעה מלאכותית מתורם זר, ללא ידיעתו או הסכמתו של המשיב 2, תביעת המזונות עבור הקטינות נדחית.

על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. בפתח ההליך שם, מונתה לקטינות אפוטרופא לדין, היא המשיבה 3 (להלן: עו"ד חורי ). במסגרת ההליכים שהתנהלו לפני בית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים להצעתו של בית המשפט ולפיה פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה יוותר על כנו והערעור יידחה ללא צו להוצאות; המשיב 2 יוותר על חוב שנותר בתיק הוצל"פ וישלם לאם הקטינות סכום של 72,000 ש"ח בתשלומים; אם הקטינות תהיה האפוטרופסית היחידה של הקטינות ומשמורתן תהא בידיה; שם משפחתן של הקטינות יומר לשם משפחת האם; וכי הקטינות והאם מצהירות שאין להן ולא תהיינה להן תביעות וטענות כנגד המשיב 2 וכי כל ההליכים בין הצדדים יידחו ללא צו להוצאות. יוער כי כל הצדדים הסכימו להסכם זה, לרבות – אם הקטינות, המשיב 2, עו"ד חורי-האפוטרופא לדין שמונתה לקטינות והמדינה. להסכם זה ניתן תוקף של פסק-דין ביום 14.5.2008 במעמד הנוכחים. פסק-דין זה הוא נשוא הבקשה להארכת מועד שלפניי.

אלא שמאז מתן פסק-הדין האמור התנהלו בין הצדדים הליכים נוספים. תחילה הגישה אם הקטינות תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז לביטול פסק-הדין שנתן תוקף להסכם בין הצדדים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' יעקב) דחה את התביעה. בפסק-דין שניתן ביום 27.8.2009 נדחו טענותיה של אם הקטינות אחת לאחת, תוך שנקבע כי היא לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחה בדבר עילות הביטול להן טענה ובהן: טעות, הטעיה, כפייה, עושק, סתירה לתקנות הציבור והפרת הסכם הפשרה. יצוין כי בפסק-הדין נקבע כי הסכם הפשרה אינו נוגד את תקנת הציבור בהתחשב בכך שההסכם מותיר את המשיב 2 כאביהן של הקטינות, ובהתחשב בכך שנקבע כי הקטינות נולדו בהזרעה מלאכותית ולפיכך לא קיים חשש שהן תהפוכנה לממזרוֹת או לשתוקיוֹת. בית המשפט המחוזי הוסיף כי נוכח ריבוי הגרסאות שהעלתה אם הקטינות לפני בית המשפט לענייני משפחה בדבר נסיבות הורתן של הקטינות, הרי "הסכם הפשרה הוא ההסדר הטוב ביותר אליו ניתן היה להגיע ולכן שלילת זכותן של הקטינות לתבוע את מי שאינו אביהן לתשלום מזונות אין בה כדי לפגוע בזכות מהותית של הקטינות". יודגש כי על פסק-דין זה לא הוגש ערעור.

משנדחתה תביעתה של אם הקטינות לביטול פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה בין הצדדים, הגישו הקטינות באמצעות אימן עתירה לבג"צ, בבקשה לביטול פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולביטול פסקי-הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי מרכז. עתירה זו נדחתה ביום 17.12.2009 (כב' השופטים גרוניס, הנדל ופוגלמן). בפסק-הדין נקבע כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח אי מיצוי הליכים ועקיפת המסלול הערעורי. בהקשר זה צוין כי "רגישותו של נושא העתירה אינה מאיינת את כללי סדרי הדין כאשר, כאמור, עומדת לעותרות [הקטינות] תרופה דיונית רגילה". עוד צוין כי "אין אנו מביעים כל עמדה אם תוגש בקשה להארכת מועד [להגשת הליך ערעורי] על-ידי העותרות [הקטינות]" (התוספות שלי – ד.כ.ל).

2.

ביום 18.2.2010 הגישו הקטינות באמצעות אימן בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז – היא הבקשה המונחת לפניי. בבקשתן, מבקשות הקטינות באמצעות אימן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 14.5.2008 , במסגרתו אושר הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. הבקשה להארכת מועד נתמכת במספר טעמים: ראשית , נטען כי פסק-הדין המחוזי שאישר את הסכם הפשרה, מותיר על כנו את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה במסגרתו נקבע כי המשיב 2 אינו אביהן. נטען כי הותרת קביעה זו על כנה יוצרת חשש לממזרות הקטינות מבחינה חברתית והלכתית, ופוגעת בטובת הקטינות תוך שלילת זכות הגישה שלהן לערכאות לעד. לפי הטענה, רגישות העניין והעובדה שמדובר בדיני נפשות מקימים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על פסק-הדין האמור. שנית , נטען כי מבחינה מהותית אין מדובר בערעור בגלגול שלישי אלא בגלגול שני, באשר הטענות של הקטינות ואימן לא התבררו לפני בית המשפט המחוזי לגופן טרם אישור הסכם הפשרה. שלישית , טענת הקטינות באמצעות אימן היא כי הן נקטו בהליכים משפטיים באופן רציף מאז אישור הסכם הפשרה בין הצדדים לצורך קבלת סעד. לפי הטענה, הסיבה לאיחור בהגשת ההליך אינה נעוצה ברשלנות או בזלזול בסדרי הדין, אלא "בבחירה מוטעית בדרך הדיונית" שהינה בגדר "טעות סבירה שבדין". רביעית , נטען כי בעלי-הדין שכנגד לא הסתמכו על פסק-הדין הנדון. חמישית , נטען כי בג"צ הפנה את הקטינות לקבלת סעד דיוני באמצעות הגשת בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי, ולפיכך יש הצדקה להיענות לבקשת האורכה. ולסוף , נטען כי סיכויי ההליך גבוהים. מנגד, המשיב 2, המדינה וכן עו"ד חורי אשר שימשה כאפוטרופא לדין של הקטינות לפני בית המשפט המחוזי, מתנגדים בתוקף למתן האורכה המבוקשת.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי היטב בחומר שהובא לפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקשות להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן כראוי בין האינטרס של מבקש האורכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש האורכה. לצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך.

בהמשך לדברים האמורים יצוין כי בפסיקתו של בית משפט זה הובעה הדעה לפיה חשיבות העניין העומד לדיון, כשהיא לעצמה, אינה מהווה "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשת הליך ערעורי, להבדיל מטעם מצטבר לטעם קיים (ראו: רע"א 11667/05 מימי מבואות ירושלים נ' כהן (לא פורסם, 17.10.2007); בש"א 4719/93 Her majestry the queen in right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993); בש"א 3112/99 קהתי נ' זוהיר (לא פורסם, 29.8.1999)). יחד עם זאת, כאשר ההליך נוגע בשאלות שעניינן ייחוס קטין והשלכתן על טובת הילד, קיימת הצדקה מטעמים אנושיים להפעיל את אמות-המידה הנוגעות להארכת מועד בדרך המגלה רגישות לסוגיה הנדונה, על-מנת שלא לחסום בירור עניינים הנוגעים לטובתו ולגורלו של קטין מטעמים דיוניים (ראו והשוו בהקשר אחר: בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 6 לפסק-דינו של כב' השופט גרוניס ופס' 6 לפסק-דינו של כב' השופט דנציגר (לא פורסם, 22.4.2009); דברי כב' הנשיאה ביניש בדנ"א 6113/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 4 (לא פורסם, 12.10.2009)). יודגש כי הרגישות האמורה בנוגע להפעלתם של סדרי הדין אין משמעותה ויתור מלא על דרישת "הטעם המיוחד". יש להימנע מפריצת סדרי הדין באופן שיפגע בעקרון סופיות הדיון, בסדר הטוב ובשיוויון בין המתדיינים. הכלל הינו כי הליך ערעורי צריך להיות מוגש במועדו, והנטל הוא על מבקש האורכה להוכיח טעם הולם המצדיק סטייה מכלל זה.

4.

בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה למתן אורכה, וזאת אף בהתחשב ברגישות הנדרשת בשים לב לנושאו של ההליך כאמור בפסקה 3 לעיל. הבקשה היא לקבלת אורכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין המחוזי שנתן תוקף להסכם הפשרה בין הצדדים. פסק-הדין האמור ניתן לפני כשנתיים. מדובר, אפוא, באיחור ממושך ביותר בהגשת ההליך. נדרש "טעם מיוחד" שמשקלו נגזר בין היתר ממשכו של האיחור. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי הוצג טעם כאמור. ההסבר שניתן לאיחור היה כי אם הקטינות החליפה עורכי-דין במהלך התקופה האמורה, וכי שגתה בהליכים המשפטיים בהם נקטה לאחר מתן פסק-הדין הנדון, קרי- הגשת תביעה לביטול הסכם הפשרה והגשת עתירה לבג"צ, במקום הגשתו של הליך ערעורי. הסבר זה, כשלעצמו, אינו בבחינת טעם המצדיק הארכת מועד, באשר לא מדובר באילוץ המצוי מחוץ לשליטתה של אם הקטינות ובאי-כוחה. כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי ככלל, טעמים הנוגעים להתנהלות המבקש ובא-כוחו אינם מהווים "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, בנסיבות בהן העיכוב לא נגרם כתוצאה מאירוע חיצוני להתנהלות הצדדים (ראו: בע"מ 2205/09 פלונית הנ"ל, פס' 7 לפסק-דינו של השופט גרוניס והאסמכתאות שם).

אוסיף כי אינני סבורה שההליכים המשפטיים הקודמים בהם נקטה אם הקטינות היו בבחינת "טעות סבירה שבדין" כנטען על-ידי בא-כוחה. התביעה לביטול פסק-הדין המחוזי שאישר את הסכם הפשרה, נדונה לגופה והסתיימה בפסק-דין מפורט ומנומק שהאם בחרה שלא לערער עליו. אשר לעתירה לבג"צ – עתירה זו כשלעצמה הוגשה בחלוף זמן ניכר לאחר מתן פסק-הדין המחוזי נשוא ההליך שלפניי. מלכתחילה, ניתן היה לשער כי עתירה זו תידחה על הסף באשר ככלל, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי-דינם של בתי משפט השלום והמחוזי. בהקשר זה יודגש כי בניגוד למשתמע מנימוקי הבקשה להארכת מועד, בית המשפט הגבוה לצדק נמנע במפורש מלהביע עמדה בפסק-דינו בנוגע לסיכוייה של בקשה להארכת מועד להתקבל, אם תוגש. כך עולה בבירור מפס' 4 לפסק-דינו.

הנה כי כן, בדרכי הפעולה המשפטיות בהן בחרה אם הקטינות לנקוט מאז מתן פסק-הדין המחוזי ועד להגשת ההליך שלפניי, אין כדי להצדיק סטייה מעקרון סופיות הדיון. דומה כי ההפך הוא הנכון; בריבוי ההליכים בהם נקטה אם הקטינות ובחלוף הזמן בשל כך, יש כדי לחזק את הצורך בהגנה על האינטרס הציבורי – כמו גם האינטרס הפרטי של המשיב 2 – בשמירה על עקרון סופיות הדיון ובהשמת גבול להתמשכות ההליכים.

5.

אשר לסיכוייו הלכאוריים של ההליך – נוכח טענת המבקשות רואה אני להבהיר כי המדובר בערעור בגלגול שלישי (ולא בגלגול שני כנטען על-ידן). העובדה כי בית המשפט המחוזי אישר הסכם פשרה בלא להכריע בטענות הצדדים לגופן, אין בה כדי לשנות מכך שהמדובר בערעור בגלגול שלישי. על-פני הדברים, ההליך נעוץ בנסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון, ואינו מעורר שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אף-על-פי-כן, שקלתי האם נוכח רגישות הסוגיה הנדונה וההשלכה הנטענת על טובת הקטינות, קיים לכאורה סיכוי ממשי לכך שבקשת רשות הערעור תתקבל, אם תוגש. לשם כך, עיינתי היטב במכלול החומר שבתיק, לרבות בכתב העתירה שהוגש בשעתו לבג"צ ובנספחיו, במסגרתם פורטו הטענות השונות שהעלו המבקשות כנגד פסק-הדין של בית המשפט המחוזי אשר אישר את הסכם הפשרה בין הצדדים, וכנגד פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. שקלתי כל אלה בכובד ראש, ובשים לב לזהירות הרבה המתבקשת בהליך המקדמי שלפניי. לאחר כל זאת, אינני סבורה ברמה הלכאורית כי יהיה בידי המבקשות לחצות את המשוכה הגבוהה העומדת בפניהן לצורך קבלת רשות ערעור. זאת, בהתחשב בקיומו של פסק-דין שניתן לפני כשנתיים ובמסגרתו ניתן אישור להסכם פשרה שבית המשפט המחוזי הציע את פרטיו, ואשר כל הצדדים – לרבות האם והאפוטרופא לדין של הקטינות – הסכימו אליו. כך במיוחד, בהתחשב בעובדה שכאמור, תביעתה של אם הקטינות לביטול פסק-הדין האמור נדחתה באופן מנומק ומפורט בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 27.8.2009, בלא שאם הקטינות ערערה עליו; ובהתחשב בכך שבפסק-הדין הנ"ל נקבע כי הסכם הפשרה אינו נוגד את תקנת הציבור או את טובת הקטינות. מסקנה זו התבססה על כך שהמשיב 2 נותר אביהן הרשום של הקטינות ואין חשש ממשי לממזרות בעניינן, וכי הסכם הפשרה הוא ההסדר הטוב ביותר אליו ניתן היה להגיע בנסיבות העניין, נוכח התסבוכת שמקורה בגרסאות השונות שמסרה אם הקטינות באשר לדרך הורתן.

6.

סיכומם של דברים; נוכח חלוף כשנתיים ממועד מתן פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת; בהעדר "טעם מיוחד" לאיחור המשמעותי בהגשת ההליך; ובהתחשב בכך שבסיכוייו הלכאוריים של ההליך אין כדי להטות את הכף לטובת המבקשות - הבקשה להארכת מועד נדחית. אם הקטינות תישא בשכר טירחת עורכי-דין המשיב 2, המשיבה 3 (עו"ד חורי) והמשיבה 4 (המדינה) בסך 1,000 ש"ח כל אחד בתוספת מע"מ כחוק.