בש"מ 6444/13 אנה גיל פוקס נ. עיריית תל אביב -יפו

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו אשר דחה עתירה מנהלית שהגישה המבקשת להפסקת הליכי גביה מינהליים שננקטו נגדה בגין חובות מים וארנונה.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ניתן ביום 16.6.2013 ועיון באתר "נט המשפט" מלמד כי הומצא לידי בא-כוח המבקשת ביום 20.6.2013. מכאן, ובשים לב לימי פגרת הקיץ, כי המועד האחרון להגשת ההליך חלף ביום 8.9.2013.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 29.9.2013, כלומר באיחור של כעשרים ימים. תחילה הגישה המבקשת בקשה לקונית בה נטען כי האיחור נגרם בשל טעות משרדית ומחמת עומס במשרדו של בא-כוחה, ולפנים משורת הדין ניתנה למבקשת הזדמנות להשלים בקשתה. בבקשה המשלימה נטען כי הטעות של בא-כוח המבקשת נגרמה בעקבות נסיעתו לחו"ל באופן דחוף ובנסיבות אישיות. עוד צוין כי מדובר באיחור קצר וכי לא התגבש אינטרס הסתמכות של המשיבה.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש הארכת מועד להגשתו של הליך להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק זאת. כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על ההחלטה שניתנה בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. כן הודגש בפסיקה כי קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

במקרה שבפנינו לא ניתן לקבל את טענת המבקשת כי מדובר באיחור קל בהגשת ההליך, שהרי הבקשה הוגשה 21 ימים לאחר שזה חלף. גם בבקשה המשלימה אותה אפשרתי למבקשת להגיש לא מצאתי טעם המצדיק איחור מ מוש ך זה.

הטענה כי האיחור נגרם בשל נסיעת בא-כוחה של המבקשת - בבית המשפט המחוזי ובהליך שבכאן - לחו"ל לא הובהרה ולא פורטה. כך לא צוין באילו מועדים שהה בא-כוחה של המבקשת בחו"ל ומה הקשר בין נסיעתו ובין הטעות המשרדית. עוד יוזכר כי במשרד בא-כוחה של המבקשת עורכי דין נוספים (ואחד מהם חתום על העתירה) ולא הובהר מדוע מי מהם לא בדק את המועד הקבוע בדין והגיש לפחות בקשת ארכה טרם חלוף המועד להגשת ההליך. כך גם לא הובהר טיבה של הטעות המשרדית הנטענת, וזאת ביחס לדין ידוע מוש רש וברור.

כן לא מצאתי ממש בטענת המבקשת לפיה לא התגבש אינטרס הסתמכות של המשיבה על פסק הדין. בהקשר זה טענה המבקשת כי "הכוונה לערער 'ריחפה בחלל'" וכי "ככל הנראה המשיבה ידעה כבר מיום מתן פס"ד כי בכוונת [המבקשת] להגיש את ערעורה". טענות אלו נטענו בעלמא, ואין במפורט בבקשה כדי להוכיח כי המשיבה אכן ידעה כי המבקשת אינה משלימה עם פסק הדין וכי בכוונתה להשיג עליו (כפי שקורה לעיתים עת מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין או מתנהלים מגעים בין הצדדים), ואף המשיבה הכחישה זאת בתגובתה וטענה כי המשיכה לפעול לגביית חובה של המבקשת כלפיה וכי הניחה שפסק-הדין חלוט. על כן ובשונה מטענת המבקשת, הרי שאם תתאפשר הגשתו של ההליך תהא פגיעה בלתי מבוטלת באינטרס ההסתמכות של המשיבה. לבסוף יצוין כי בשים לב שהמבקשת מיוצגת, הרי שבמצבה הרפואי, כלשעצמו, אין כדי להצדיק את מתן הארכה המבוקשת.

מהטעמים המפורטים לעיל סבורני כי המבקשת לא הצביעה על קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה ממושכת כמבוקש, ועל כן הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין אעמיד את ההוצאות על שעור מתון, כך שהמבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 1,000 ש"ח.