בש"א 4217/13 אלכס ירושלמי נ. יהודית עבו עברון

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 5.11.2009 אשר ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

מן החומר שבפניי עולה כי המשיבים הגישו תביעה נגד המבקש בבית משפט השלום ברחובות לסילוק יד מצריף שבבעלותם (להלן: הנכס ) ותביעתם נדחתה משנקבע כי לא הוכח שהמבקש אינו דייר מוגן בנכס, כטענתו. ואולם, המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי מרכז ולבסוף ניתן בהסכמת הצדדים פסק-דין על דרך הפשרה, ובין היתר נקבע כי המבקש אינו דייר מוגן בנכס וכי הוא רשאי להמשיך ולהשתמש בו למשך 42 חודשים (בכפוף לתשלום חודשי) ובתום התקופה יפנה אותו. בבקשה שבפניי טוען המבקש כי הוא דייר מוגן בנכס נשוא ההליך, המשמש אותו לטענתו למשלח ידו כסנדלר מאז שנת 1983, וכי רק לאחרונה, לאחר שביום 3.6.2013 נמסרה לו אזהרה מאת לשכת ההוצאה לפועל לפיה עליו לפנות את הנכס עד ליום 22.6.2013 הבין לראשונה את מהות פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש כיוון שעד היום לא פונה מן הנכס סבר כי "ניצח בתביעה" והוא הדגיש בהקשר זה כי הוא אדם מבוגר וכי אינו יודע קרוא וכתוב בעברית. עוד נטען כי המבקש הוטעה לגבי ההסכם אליו הגיעו הצדדים בדיון וכי מעולם לא ויתר על זכויותיו ועל כן יש לבטל את פסק הדין שניתן בעניינו. מכאן בקשתו של המבקש להארכת מועד בגדרה עותר הוא גם ל"מתן צו מניעה זמני".

2.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה הבקשה אינה ברורה וקשה להבין ממנה על איזו החלטה מעוניין המבקש להשיג. עוד נטען כי ככל שהמבקש מעונין לבטל את פסק הדין שניתן על דרך הפשרה עליו להגיש תובענה עצמאית לביטולו ולהצביע על עילה חוזית המצדיקה ביטול כאמור. עוד טוענת המשיבה כי המבקש היה מיוצג בבית המשפט קמא וכי בניגוד לטענתו הוא שולט בשפה העברית ובא-כוחו פעל על דעתו.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין להיעתר למתן הארכה המבוקשת.

נקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשתו של הליך. כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על ההחלטה שניתנה בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור, כאשר ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש הארכה; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על ההחלטה, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

במקרה שבפנינו מושכים מספר שיקולים לדחיית הבקשה. ראשית, האיחור בהגשת ההליך ניכר ביותר - כשלוש וחצי שנים לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ויצוין כי המבקש לא ציין באיזה מועד פסק הדין הומצא לידי בא-כוחו, אך לא העלה כל טענה כי זה הומצא לו באיחור או כי בא-כוחו לא ידע כי ניתן פסק דין בעניינו). שנית, הטעם עליו הצביע המבקש לאיחור משמעותי ביותר זה בהגשת בקשת רשות הערעור הוא העובדה שלא הבין את פסק הדין עליו הוא מבקש להשיג, ולטענתו הבין את המשמעות של פסק הדין רק כעת, משנמסרה לו אזהרה לפינוי הנכס. ואולם סבורני כי הטענה שהעלה המבקש בעניין זה, במתכונת בה הועלתה, אינה מצדיקה לאפשר לו להשיג על פסק-הדין כשלוש שנים ומחצה לאחר שניתן.

כאמור המבקש ציין כי אינו כותב וקורא עברית ובכך ביקש להסביר מדוע לא הבין את פסק הדין, אשר יש להדגיש כי אוחז הוא מחצית העמוד ולשונו ברורה. המשיבים מצידם ציינו כי המבקש דובר עברית וכי "'שלט' במו"מ שנוהל בבית המשפט קמא", ולמעשה גם המבקש לא טען כי אינו דובר עברית, אך אף אם נצא מנקודת הנחה כי המבקש אינו דובר עברית היטב וכי אינו קורא עברית, לא הבהיר המבקש בבקשתו מדוע דווקא על רקע קשייו הנטענים בשפה העברית לא נעשה על ידו ניסיון לברר עם בא-כוחו את משמעות פסק הדין (אשר ניתן כאמור לאחר שניתנה הסכמתו באמצעות בא-כוחו למתן פסק דין בדרך של פשרה) וכיצד זה שבכל הזמן הרב שחלף לא דאג להבין את הקביעות שנקבעו בו ואת השלכותיו. אם נוסיף לכך את העובדה שההליך אשר הגשתו מתבקשת הינו הליך ב"גלגול שלישי" בו מעוניין המבקש להשיג על פסק דין אשר ניתן על דרך הפשרה, כך שלא ניתן לומר כי סיכויי ההליך, כשלעצמם, מצדיקים את מתן הארכה המבוקשת, דומני כי לא יהא מוצדק לפגוע באינטרס ההסתמכות של המשיבים - אשר רשאים היו לסבור כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר ניתן בעניינם לפני זמן רב ביותר הינו פסק דין חלוט וסופי. עוד יצוין כי בנסיבות המתוארות עם כל ההבנה למצבה הרפואי של אשת המבקש ושל מצבם הכספי הנטען של בני הזוג, אין בטענות שהעלו בהקשר זה כדי לשנות ממסקנה זו ולהטות את כף המאזניים אל עבר קבלת הבקשה.

נוכח משקלם המצטבר של הטעמים המפורטים לעיל הבקשה להארכת מועד נדחית. בהינתן מסקנה זו נשמטה הקרקע תחת בקשתו הנוספת של המבקש ל"מתן צו מניעה זמני ... עד להכרעה בבקשה" או ל"עיכוב הליכים עד למתן החלטה בבקשה לצו מניעה זמני אשר יוגש לבית המשפט המחוזי מרכז" ככל שהיא כרוכה בתוך בקשתו להארכת מועד. עם זאת יובהר כי בכך אין כדי להביע כל עמדה ביחס להליך אחר, אם יוגש על ידי המבקש, ככל שבידו עילה שבדין לכך.

לפנים משורת הדין ונוכח מצבו של המבקש כעולה מן החומר שבפניי, אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים, ללא דיחוי , באמצעות הפקסימיליה.