בש"א 4366/13 אלכס ירושלמי נ. יהודית עבו עברון

לפניי ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת ל' בנמלך

(בש"א 4217/13-א') מיום 18.6.2013 שבה נדחתה בקשתו של המערער לקבלת הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 5.11.2009 בע"א 8591/08 (להלן: פסק הדין ).

פסק הדין ניתן על דרך הפשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות. בפסק הדין נקבע כי המערער אינו דייר מוגן בנכס שעמד במוקד המחלוקת בין הצדדים והוא רשאי להשתמש בו לתקופה בת 42 חודשים בתמורה לתשלום חודשי. לטענת המערער הוא דייר מוגן בנכס המשמש אותו לעיסוקו כסנדלר ורק ביום 3.6.2013 הומצאה לו אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל לפיה הוא צריך לפנות את הנכס עד יום 22.6.2013. נוכח זאת ומאחר שלטענת המערער הוא הוטעה לחשוב כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לטובתו וכי הוא אדם מבוגר שאינו יודע קרוא וכתוב, הוא הגיש אל הרשמת ביום 13.6.2013 בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בהחלטתה קבעה הרשמת כי ההליך הוגש באיחור ניכר שמשכו כשלוש שנים וחצי מהמועד בו ניתן פסק הדין. המערער לא ציין כי פסק הדין לא הומצא לו במועד וטענתו כי הוא הבין את מהותו של פסק הדין רק עתה, אינה יכולה להצדיק את האיחור. כמו כן נקבע כי חרף טענתו של המערער כי הוא אינו יודע קרוא וכתוב עברית, לא נטען כי הוא אינו דובר עברית כלל וכן הוא לא הבהיר מדוע לא ניסה במשך התקופה לברר עם בא כוחו את משמעותו של פסק הדין, לאחר שזה הסכים למתן פסק הדין על דרך הפשרה. נוסף על כך נקבע כי סיכויי ההליך כשלעצמם אינם מצדיקים ליתן הארכת מועד להגשתו, הואיל ומדובר בהליך ב"גלגול שלישי" בעניין פסק דין שניתן בפשרה. הרשמת הוסיפה כי נוכח כל זאת ועם כל ההבנה למצבה הרפואי של רעיית המערער וכן למצבם הכלכלי הנטען, טענותיו אינן מטות את הכף לטובתו.

מכאן הערעור שלפניי שבו טוען המערער, בין היתר, כי במקרה דנן מתקיים "טעם מיוחד" להגשת ההליך באיחור והוא הצורך למנוע עיוות דין בעניינו. המערער טוען כי הוא דייר מוגן בנכס וכן כי הוא הוטעה בכל הנוגע להסכם שאושר בפסק הדין, ועל כן יש לבכר, כך לגישתו את "[ה]צד המהותי על פני הצד הדיוני". המערער מוסיף כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד וכן כי פינויו מהנכס יפגע בכבודו ובקניינו. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט רשאי להעניק לו סעד אף על פי שמדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, שכן נסיבות המקרה דנן הן חריגות, וכן הוא טוען כי לא יהיה זה צודק לפנותו מן הנכס.

דין הערעור להידחות. שיקול דעתה של הרשמת רחב וערכאת הערעור אינה מתערבת בו בקלות (ראו והשוו בש"א 3784/02 בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח

בע"מ (23.5.2002)). במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שהרשמת לא חרגה מגדרי מתחם שיקול הדעת הנתון בידה, אלא שההחלטה צודקת גם לגופה. תקנה 399 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) קובעת כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין הינו שלושים יום מיום נתינתו. תקנה 528 ל תקנות סדר הדין האזרחי מקנה לרשם סמכות להאריך את מועד הגשת הבקשה מטעמים מיוחדים שירשמו. בהקשר זה נפסק כי ככל שמשכו של האיחור רב יותר כך ייבחן אינטרס הצד שכנגד ביתר זהירות, טרם שתתקבל או תידחה הבקשה להארכת מועד (בש"ם 6229/11 דון יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה , פיסקה 10 (10.10.2012)).

בנסיבות המקרה שלפנינו המדובר בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי (כערכאת ערעור) על דרך הפשרה, בחלוף כשלוש שנים וחצי מיום הינתנו. פסק הדין ניתן על דרך הפשרה בהסכמת בא כוח המערער בבית המשפט המחוזי. ההסבר שמציע המערער לכך שלא פנה עד כה לבית המשפט, כי הוא סבר בתום הדיון ש"ניצח במשפט", נטען בעלמא ואינו מניח את הדעת. על כן לא שוכנעתי כי המערער פעל באופן סביר למניעת האיחור או לקיצורו. בנסיבות העניין, נוכח פער הזמנים הניכר מיום מתן פסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה, דומה כי אינטרס סופיות הדיון של המשיבים מקבל משקל רב יותר מרצונו של המערער להשמיע עניינו, וזאת עם כל הבנתי למצבו הכלכלי והאישי של המערער כפי שהציגו בערעור שלפניי.

נוכח האמור, הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.