בש"א 8634/13 פלוני נ. פקיד שומה עפולה

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בה נדחתה בקשה שהגיש המבקש להגיש ערעור על שומות שהוציא המשיב, וזאת לאחר שבהחלטתי מיום 24.12.2013 קבעתי כי לא נתונה היתה למבקש זכות ערעור על אותה החלטה, ומשכך פנייתו למזכירות בית המשפט להגשת ההליך ביום 17.12.2013 נעשתה באיחור (איחור של 14 ימים).

האיחור בהגשת ההליך נבע מסברתו השגויה של בא-כוח המבקש כי נתונה היתה לו זכות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, ולטענתו נוכח סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת; היעדר הסתמכותו של המשיב על ההחלטה; והפגיעה שתגרם לזכויותיו אם לא תינתן לו ארכה להגשת ההליך, יש לקבל את הבקשה.

המשיב מתנגד לבקשה, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל החומר שבתיק מצאתי לקבל את עמדתו ולדחות את הבקשה.

2.

נקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת ההליך, דרישה אשר נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על החלטה שניתנה בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010); בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה , פסקאות 7-11 (10.12.2013) (להלן: עניין מדהנה )).

2.

בענייננו טוען המבקש, המיוצג בהליך זה, לטעות שבדין.

ככלל טעות שבדין או במניין הימים אינה מהווה "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין. בעניין זה נקבע בפסיקה כי על המבקש ארכה מחמת טעות שבדין להוכיח כי מדובר בטעות אשר "[א]דם סביר היה יכול להיקלע אליה" במישור האובייקטיבי או במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , חיפה, פסקה 8 (10.12.2008)), וכי ככל שמדובר בטעות שבדין הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה, תיטה הכף שלא להכיר בה כ"טעם מיוחד", ואילו ככל שמדובר בטעות הנובעת מאי-בהירות משפטית לגבי אופי ההליך שיש להגיש ולמועד הסטטוטורי להגשתו כנגזרת מכך, תיטה הכף להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" (להלן: עניין מדהנה , פסקה 10),

במקרה שבפנינו סבורני כי המבקש - המיוצג בידי עורך דין - לא עמד בנטל הנדרש בעניין באשר קיימת הלכה ברורה, מפורשת ומבוססת לפיה החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד הינה "החלטה אחרת". כך דרך כלל, וכך עת עסקינן בהחלטה הנוגעת למתן ארכה להגשת ערעור על שומת מס הכנסה (ואשוב ואפנה בהקשר זה לע"א 6198/09 ברדה נ' פקיד שומה חדרה (28.10.2010) ולאסמכתאות המובאות שם). בא-כוח המבקש לא ציין האם ערך בדיקה כלשהי בנושא, וממילא לא הוכיח כי טעותו היתה בגדר "טעות סבירה".

לכך יש להוסיף, לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, כי על פני הדברים סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת - בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בה דחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על שומות מס הכנסה לאחר שערעור קודם שהגיש המבקש על אותן השומות נמחק לבקשתו של המבקש ביום 21.9.2011 נוכח הסכמות אליהן הגיע עם נציג המשיב - אינם מצדיקים אף הם לקבל את הבקשה (וראו עניין מדהנה , פסקה 9). עוד אציין כי טענת המבקש לפיה "מידת ההסתמכות" של המשיב על ההחלטה נשוא ההליך "אפסית עד לא קיימת" נטענה בעלמא, ולא פורטה או הובהרה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 2,500 ש"ח.