בש"מ 9122/12 פלוני נ. משרד הפנים חדרה

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (השופט ר' שפירא), בו דחה עתירה שהגישו המבקשים למתן מעמד למבקש 2 מכוח נישואיו למבקשת 1 וכן ליתן מעמד לילדיהם (המבקשים 3-6). בפסק הדין נקבע כי בעניינו של המבקש 2 העתירה התייתרה, ואילו לעניין הילדים דינה להידחות מחמת אי מיצוי הליכים.

פסק הדין ניתן ביום 28.10.2012 ואילו הבקשה שבפניי הוגשה ביום 18.12.2012. הטעם אותו העלו המבקשים לאיחור זה הינו העובדה שבא כוחם הנוכחי, אשר התבסס לטענתו על דבריו של בא-כוחם הקודם, סבר כי עומדים להם 45 ימים להגשת הערעור וכי בהתאם המועד האחרון להגשתו היה ביום 16.12.2012. המבקשים מדגישים כי מדובר בטעות בתום לב וכי סיכויי הערעור טובים.

2.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם הבקשה אינה מגלה "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת הערעור באיחור, שכן המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא דין "מושרש" וברור. כן טוענים המשיבים כי משך האיחור אינו זניח וכי סיכויי הערעור נמוכים ביותר.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים, ונקודת המוצא היא כי הנטל על המבקשים להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הערעור (תקנות 33 ו-38 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים )). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10

פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

המבקשים אינם מציינים בבקשתם באיזה מועד הומצא פסק הדין לידיהם. עיון באתר "נט המשפט" מלמד כי פסק הדין הועבר לידי בא כוחם בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא באמצעות הפקסימיליה ביום 29.10.2012, אך מדברי המבקשים לפיהם על פי חישובם המוטעה היה עליהם להגיש את הערעור עד ליום 16.12.2012 ניתן להבין כי לטענתם זה הומצא לידיהם ביום 1.11.2012. גם אם נצא מנקודת הנחה כי פסק הדין אכן הומצא לידי המבקשים רק במועד האמור הרי שהאיחור בהגשת ההליך הינו ניכר (כשבועיים). יצוין בהקשר זה כי טענת המבקשים לפיה התברר להם שהמועד האחרון להגשת ההליך חלף ביום 13.12.2012 אינה ברורה ואינה עולה בקנה אחד עם המועדים שציינו הם עצמם. כידוע, על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה, ובאשר למועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע בפסיקתו של בית משפט זה שוב ושוב כי המדובר בדין "ידוע וברור" (ראו למשל בש"מ 2691/09 שוורץ ואח' נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (119.5.2009)).

נוכח האמור, טענת המבקשים במקרה דנן לפיה בא-כוחם הנוכחי הסתמך על דברי בא-כוחם הקודם אין בה כדי להועיל להם, שכן היה מקום לצפות כי הן בא-כוחם הקודם והן בא-כוחם הנוכחי יפעלו בשקידה ראויה ויבדקו את הוראות הדין הברורות בעניין. לכך יש להוסיף כי אם העיכוב בהגשת ההליך נבע מחלופי הייצוג היה על המבקשים, לכל הפחות, להגיש את בקשתם להארכת מועד בתוך המועד הקבוע לכך בדין או למצער ליידע את המשיבים בדבר כוונתם להגיש את הערעור. לבסוף אציין כי על פי פסק הדין עצמו לא נסגרה הדלת בפני המבקשים להסדרת עניינם משנקבע בו כי "על [המבקשים 1-2] לפעול בהתאם להנחיות המשיב על מנת להסדיר את מעמדם של ילדיהם".

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.