בש"מ 2691/09 שמעון שוורץ נ. משרד הביטחון - מדינת ישראל

1.

בפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת (ג' לוין) שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב.

2.

המערערים 1 ו-2 הקימו וניהלו את חברת אורטופלוס בע"מ, שהייתה ספקית של המשיב בתחום התותבות לקטועי גפיים. בשנת 2002 הושעתה החברה מעבודתה עם המשיב עקב כ-60 מעשי מרמה. בשנת 2004 הורשעו החברה והמערער 2 בגין מעשי מרמה אלו. התיק בעניינו של המערער 1 נסגר בגלל העדר ראיות. המערערת 3 היא חברה בתחום התותבות לקטועי גפיים שהוקמה על ידי המערער 4. פעילות המערערת 3 מבוססת על ניסיונם של המערערים 1 ו-2, אשר מועסקים בה כשכירים. העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים הוגשה נגד החלטתו של המשיב שלא להכיר במערערת 3 כספקית מוכרת בתחום התותבות לקטועי גפיים. זאת, כל עוד המערערים 1 ו-2 מועסקים בה כשכירים. כמו כן, הופנתה העתירה נגד השעייתו של המבקש 1 עד שנת 2010 ושל המבקש 2 לצמיתות מרשימת הספקים המוכרים בתחום. פסק דין הדוחה את העתירה ניתן ביום 1.9.08. פסק הדין הומצא למערערים ביום 7.9.08. ביום 29.10.08 ביקשו המבקשים להגיש ערעור על פסק הדין וזאת לאחר שחלפו 44 ימים ממועד המצאת פסק הדין (בהתחשב בפגרת סוכות). בקשה זו סורבה מכיוון שחלף המועד להגשת הערעור. ביום 2.11.08 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד שלא בהסכמת המשיב. את הבקשה נימקו המבקשים בשגגה של בא כוחם אשר סבר בטעות, כי יש להשיג על פסק דין של בית המשפט המינהלי תוך 45 ימים כשם שמשיגים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא תוך 30 ימים כפי שנקבע בתקנות (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן – התקנות )). כמו כן, ציינו המבקשים בבקשתם, כי ביום 27.10.08 יידעו את המשיב בכוונתם להגיש ערעור. המשיב התנגד לבקשה. ביום 15.3.09 דחתה כבוד הרשמת את הבקשה להארכת מועד. על החלטה זו נסוב הערעור שלפניי.

3.

על מנת להצליח בבקשה להארכת מועד שהובאה בפני כבוד הרשמת היה על המערערים להצביע על טעם מיוחד (תקנה 38 לתקנות). בדין קבעה כבוד הרשמת כי המערערים כשלו בכך. במקרה דנא מדובר בטעות של פרקליטם של המערערים באשר למועד הגשתו של הערעור. כלומר מדובר בטעות שבדין. גם אם בנסיבות מסוימות טעות כזו יכולה להגיע כדי טעם מיוחד, הרי במקרה הנוכחי אין זה כך. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות (ראו, בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (לא פורסם, 2.3.09); בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה – השומרון (לא פורסם, 11.5.08). כפי שציינה כבוד הרשמת, במקרה דנא קיימים שיקולים נוספים המובילים לכך שאין ליתן ארכה. ראשית, מדובר באיחור לא קצר של כשבועיים ימים. שנית, יידוע המשיב בכוונה להגיש ערעור היה גם הוא לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. שלישית, בחינה של הערעור שהמערערים ביקשו להגיש על פסק הדין דלמטה מגלה כי סיכוייו של הערעור נמוכים. לאור האמור, לא מצאתי בסיס להתערבות בהחלטתה של כבוד הרשמת.

4.

הערעור נדחה בלא שהמשיב נדרש להשיב.