בשג"ץ 3280/13 עופר גמליאל נ. היועץ המשפטי לממשלה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים במחוז מרכז מיום 9.4.2013, שבו התקבלה עתירתו של המשיב נגד החלטת ועדת השחרורים להקדים את שחרורו של המבקש אשר מרצה עונש מאסר של 15 שנים. הטענה העיקרית של בא-כוח המבקש היא כי טעה לסבור שעומדים לרשותו 30 ימים להגשת ההליך. המשיבים מתנגדים למתן הארכה.

לאחרונה דנתי בבקשה דומה (בשג"ץ 2814/13 אלעמור נ' מדינת ישראל (1.5.2013)). ציינתי שם כי אמת המידה לבחינת בקשות להארכת מועד בהליכים מסוג זה גמישה יותר מזו החלה בהליכים אזרחיים, אך עדיין הכלל הוא שיש להקפיד על קיום המועדים הקבועים בדין. עוד הבהרתי, כי טעות בדין אינה מהווה עילה אוטומטית למתן ארכה, אך כל מקרה יש לבחון על-פי נסיבותיו ובשים לב לכלל השיקולים הרלוונטיים. בסופו של דבר קבעתי באותו מקרה כי בהתחשב במשך האיחור (יצוין כי ההליך שם – כמו כאן – הוגש תוך פחות מ- 30 ימים ממועד מתן ההחלטה), במהותו של ההליך ובעובדה שבית המשפט המחוזי התערב בהחלטתה של ועדת השחרורים, אין מקום לחסום את דרכו של המבקש לבית משפט זה.

חשוב לומר כי כוחו של טיעון בדבר טעות בדין, הבא להצדיק איחור בהגשת הליך, הולך ונחלש ככל שהדין משתרש וככל שניתנות יותר החלטות שיפוטיות המתייחסות לדין הרלוונטי (השוו בש"מ 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל (19.5.2009), בהתייחס לדין הכללי בדבר ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים). חובתו של בעל-דין, לא כל שכן בעל-דין מיוצג, היא לברר את הדין המתאים, וגם אם לעיתים קיים קושי נוכח קיומם של הסדרים שונים להגשת הליכים ערעוריים והיעדר אחידות בכל הנוגע למועדים – החובה לבדוק בשקידה סבירה עומדת בעינה.

בענייננו, לאחר ששקלתי בדבר ובחנתי את נסיבות העניין החלטתי כי התוצאה שאליה הגעתי בעניין אלעמור

הנ"ל יפה גם בזו הפעם. יודגש כי אין בכך משום הבעת עמדה לעניין סיכוייו של ההליך.

סוף דבר, ניתנת בזאת ארכה כמבוקש. המזכירות תפתח הליך מתאים ותתייק בו את החלטתי-זו.