בשג"ץ 3944/13 מחמד אוולד אחמד נ. היועץ המשפטי לממשלה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע, מיום 1.5.2013. בפסק-הדין התקבלה עתירתו של המשיב – היועץ המשפטי לממשלה – נגד החלטתה של ועדת השחרורים המיוחדת לשחרר את המערער שחרור מוקדם. יצוין כי המערער נושא בעונש של מאסר עולם בגין רצח, ועונשו נקצב ל-30 שנים.

החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה במעמד הצדדים, ביום 1.5.2013. לפי תקנה 21יב לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה המוגשת נגד החלטת ועדת השחרורים יש להגיש תוך 15 ימים. מכאן, שבענייננו היה על המבקש להגיש את ההליך עד ליום 16.5.2013. המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור ביום 2.6.2013, וכשנמסר לו כי המועד חלף-עבר זה מכבר, הגיש ביום 3.6.2013 את הבקשה שלפניי – להארכת מועד. בבקשה נטען כי בא-כוח המבקש סבר שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך, וכי לאור העובדה שמדובר באסיר עולם שועדת השחרורים מצאה לנכון לשחררו, ראוי כי יתאפשר לו להגיש את ההליך.

בהחלטתי מיום 3.6.2013 אפשרתי לבא-כוח המבקש להסביר מדוע סבר שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט לעניינים מנהליים בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים. ביום 11.6.2013 הגיש בא-כוח המבקש תצהיר משלים שבו ציין כי זו לוֹ הפעם הראשונה שהוא מגיש הליך מסוג זה, וכי סבר בתום-לב שסדרי הדין תואמים את המקובל בהליכים פליליים. בא-כוח המבקש אישר כי לא ביצע בדיקה בעניין המועדים כיוון שהיה משוכנע שעומדים לרשותו 45 ימים. המשיב מתנגד למתן הארכה. לשיטתו, טעותו של בא-כוח המבקש אינה עולה כדי "טעם מיוחד", וכי מעבר לכך סיכויי ההליך אינם גבוהים.

לאחר עיון בחומר שלפניי, החלטתי – לא בלי היסוס – להיעתר לבקשה, בעיקר לאור מהות ההליך. ראשית יש לציין, כי לא פעם נקבע שבקשות להארכת מועד בכגון דא נבחנות לפי אמת מידה גמישה יחסית בהשוואה להליכים אזרחיים (ראו בשג"ץ 7871/12 דאלי נ' מדינת ישראל (19.11.2012)). עם זאת, אין ספק כי גם בהליכים מסוג זה יש להקפיד על קיום המועדים הקבועים בדין, וכי במקום שבו ההליך מוגש באיחור יש להציג לכך טעם ראוי. לעניין טעות בדין, הובהר כי זו אינה מהווה עילה אוטומטית למתן ארכה, וכי בכל מקרה יש לבחון את כלל הנסיבות ולאזן בין השיקולים הרלוונטיים. לאחרונה קבעתי בהקשר זה כך:

חשוב לומר כי כוחו של טיעון בדבר טעות בדין, הבא להצדיק איחור בהגשת הליך, הולך ונחלש ככל שהדין משתרש וככל שניתנות יותר החלטות שיפוטיות המתייחסות לדין הרלוונטי... חובתו של בעל-דין, לא כל שכן בעל-דין מיוצג, היא לברר את הדין המתאים, וגם אם לעיתים קיים קושי נוכח קיומם של הסדרים שונים להגשת הליכים ערעוריים והיעדר אחידות בכל הנוגע למועדים – החובה לבדוק בשקידה סבירה עומדת בעינה (בשג"ץ 3280/13 גמליאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.5.2013).

בענייננו, הטענה בדבר טעות בדין מעוררת קושי. בא-כוח המבקש מסביר כי סבר שסדרי הדין להגשת הליך מהסוג הנדון תואמים את סדרי הדין הפליליים. אולם, סברה זו מוקשית מלכתחילה בהינתן הכללים המושרשים הנוגעים להגשת בקשות רשות ערעור על החלטות של בית המשפט לעניינים מנהליים ועל החלטות בעתירות אסירים (השוו בש"מ 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל (19.5.2009)). מכל מקום, ברי כי היה על בא-כוח המבקש לברר ולאשש את סברתו, ויודגש כי בא-כוח המבקש מציין שזו הפעם הראשונה שהוא מגיש הליך מסוג זה.

לאור האמור, במצב רגיל לא היה בנימוק בדבר טעות בדין, כפי שהובא בבקשה שלפניי, כדי להצדיק מתן ארכה. עם זאת, בענייננו ראיתי ליתן משקל לא מבוטל למהותו של ההליך. בהקשר זה אציין כי המבקש נושא, כאמור, בעונש של מאסר עולם בגין עבירת רצח, וכי מועד שחרורו המלא הוא בשנת 2023. כאמור, ועדת השחרורים המיוחדת מצאה לנכון לשחרר את המבקש בתנאים, ואילו בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. מדובר בהחלטה בעלת משמעות ניכרת מבחינתו של המבקש, ובנסיבות הכוללות של המקרה – בלי להביע עמדה לגבי סיכויי ההליך – מצאתי, לפנים משורת הדין, שלא למנוע מהמבקש (השוהה בבית האסורים) את אפשרות הגישה לבית משפט זה, למרות הטעות של עורך-הדין שלא מצאתי לה הסבר ראוי.

סוף דבר, ניתנת בזאת ארכה כמבוקש. המזכירות תפתח הליך מתאים ותתייק בו את החלטתי-זו.