בש"מ 1428/16 מוראד אלטורי נ. שרות בתי הסוהר

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 26.1.2016, בה נדחתה עתירת המבקש להורות על ביטול החלטת המשיב להפקיע את אפשרות ריצוי עונש המאסר שהושת עליו בדרך של עבודות שירות.

המשיב מתנגד לבקשה, ויש ממש בטענתו כי התנהלותם של המבקש ושל בא-כוחו מעוררת קושי של ממש. הבקשה הוגשה אחד-עשר ימים לאחר שהמועד להגשת ההליך חלף, וזאת, כך נטען, בשל טעות שבדין. בא-כוח המבקש ציין בעניין זה כי סבר שנתונים למבקש 45 ימים להגשת ההליך הערעורי ועוד ציין כי לא שם ליבו לכך שבסיפה להחלטה הורה בית המשפט על התייצבותו של המבקש למאסר ביום 16.2.2016. יש להביע מורת רוח ופליאה מכך שטענות מסוג זה נשמעות מפי עורך-דין.

2.למרות האמור החלטתי, לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות העניין ובעיקר למהות ההליך שהגשתו מתבקשת, ליתן למבקש ארכה ולקבל את ההליך לרישום.

תחילה אציין כי בניגוד לטענת המשיב, לפיה היה על המבקש להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" כתנאי למתן ארכה, הרי שנוכח מהות ההליך אמת המידה על פיה נבחנות בקשות כגון דא מקלה יותר (ראו והשוו: בשג"ץ 8931/11 צאפאנא נ' מדינת ישראל

(11.1.2012); בשג"ץ 9180/12 גבריאלי נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (6.1.2013)). כמו כן, נראה בעיני כי במקרה דנן ראוי ליתן משקל ממשי למהות ההליך שהגשתו מתבקשת (השוו בשג"ץ 3944/13 אחמד נ' היועץ המשפטי לממשלה

(1.7.2013)). כעולה מן האמור לעיל משמעות אי קבלת ההליך לרישום היא שלא יתאפשר למבקש להשיג על החלטה בה נדחתה עתירתו לביטול החלטת המשיב להפקיע את האפשרות לרצות עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, כך שהוא ירצה את יתרת ימי המאסר (על פי הנטען מדובר בששה-עשר ימים) מאחורי סורג ובריח, וזאת בשל מחדלו של בא-כוחו.

בהתחשב באמור נראה בעיני כי מדובר במקרה גבולי בו מושכים השיקולים השונים לכיוונים מנוגדים, וכאמור לבסוף מצאתי שלא לחסום את המבקש מהעלאת טענותיו בבית משפט זה (מבלי להביע עמדה ביחס לסיכויי ההליך).

המועד להגשת הבקשה למתן רשות ערעור מוארך, אפוא, עד למועד הגשתה בפועל. המזכירות תפתח תיק מתאים, בו תתויק גם החלטתי זו, ותעביר את בקשת רשות הערעור ועימה את הבקשה לעיכוב ביצוע לטיפול שופט.