בשג"ץ 9180/12חיים גבריאלי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, מיום 29.11.2012, בה דחה את עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם על תנאי ממאסר.

הבקשה להארכת מועד, אליה צורף עותק של הבקשה למתן רשות ערעור, הוגשה ביום 20.12.2012. בא-כוחו של המבקש טוען כי האיחור בהגשת ההליך נבע מטעות טכנית בספירת הימים כמו גם מן העובדה שעורכת הדין במשרדו אשר טיפלה בעניינו של המבקש עזבה את המשרד ורק לאחר עזיבתה הסתבר לו לתדהמתו כי הבקשה לא הוגשה במועד. בא-כוח המבקש מוסיף כי אין לגרום למבקש עוול בגין איחור שלא נגרם בעטיו.

2.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה הבקשה אינה מבססת קיומו של "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת בקשת רשות הערעור (כנדרש לדבריה מכוח שילוב הוראות תקנות 21ב ו-38 לתקנות בתי משפט לעניינם מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000) (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים )). עוד טוענת המשיבה כי סיכויי ההליך קלושים.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי החלטתי להיעתר לבקשה למתן ארכה.

בקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה המוגשת נגד החלטת ועדת השחרורים יש להגיש בתוך 15 ימים (ראו תקנה 21יב לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים). המבקש לא ציין בבקשתו מהו המועד בו הומצא פסק הדין, אשר ניתן בהיעדר הצדדים, לידיו, ועל כן קיימת אי בהירות בשאלה מהו משך האיחור המדוייק בהגשת ההליך. בהנחה כי פסק הדין הומצא לידי בא-כוח המבקש בתאריך בו ניתן, 29.11.2012, היה על המבקש להגיש את ההליך עד ליום 16.12.2012 (בהינתן העובדה שהיום ה-15 ממועד מתן פסק הדין חל ביום ו', 14.12.2012), ומכאן כי ההליך הוגש באיחור של ארבעה ימים.

המשיבה ציינה כאמור כי המבקש לא העלה בבקשתו כל "טעם מיוחד" המצדיק איחור זה. ואולם, הוראות פרק ז' לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים אליהם מפנה המשיבה בטיעוניה הוחלו על עתירות ובקשות רשות ערעור בעניין החלטות ועדת שחרורים " בשינויים המחויבים " (תקנה 21ב לתקנות). לגישתי, אין מקום להחיל את אמת המידה המחמירה הנוהגת לגבי מתן ארכה להגשת הליך ערעורי בעניינים מינהליים על הגשתו של הליך ערעורי הנוגע להחלטות ועדת השחרורים בדבר שחרור על תנאי ממאסר - כמות שהיא וללא מתן משקל הולם למהות ההליך העוסק במשך שלילת חירותו של אדם המצוי מאחורי סורג ובריח, אשר ככזה יש לו מאפיינים פליליים והוא נושק להליך הפלילי. על כן נראה כי יש מקום לנקוט גם בהליכים מסוג זה באמת מידה הדומה לזו הנוהגת לעניין הארכת מועד בהליכים פליליים או בבקשת רשות ערעור על החלטות בעתירות אסירים, קרי - "נימוק סביר לאיחור בהגשת ההליך" (כפי שנקבע ב בשג"ץ 8931/11

צאפאנא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.1.2012). ראו הקבלה דומה שנעשתה בבשג"ץ 7086/12 אבו סיף נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 30.10.2012)). מכל מקום, מהותו של ההליך מהווה שיקול מרכזי בבחינת קיומו של "טעם מיוחד" גם בהליך מינהלי "רגיל" (ראו למשל: בש"ם 4205/10 התנועה המסורתית נ' המועצה הדתית באר-שבע (לא פורסם, 1.8.2010); בש"ם 2899/10 יעקובלב נ' משרד הפנים (לא פורסם, 24.11.2010); בש"ם 4177/12 תוזקובראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.2012)), ומכאן כי ראוי להביא בחשבון בענייננו את האופי הפלילי, או המעין פלילי, של ההליך דנן גם אם נאמר, כגישת המשיבה, כי על המבקש להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור. אשר על כן איני רואה להכריע בסוגה זו, ולמותר לציין בהקשר זה כי כל מקרה נבחן לגופו על פי כלל נסיבותיו.

בענייננו - האיחור בהגשת הבקשה למתן רשות ערעור נגרם מחמת טעות אשר ניתן וצריך היה להימנע ממנה, וכמו כן ראוי היה לתמוך את הבקשה בתצהיר. יחד עם זאת, משך האיחור קצר - לכל היותר ארבעה ימים, ומן האמור בבקשה עולה כי בשום שלב לא זנח המבקש את רצונו להשיג על פסק הדין. בנסיבות אלו ובהינתן מהות ההליך, עליו עמדתי לעיל, איני סבורה כי יש מקום לחסום את דרכו של המבקש להביא את עניינו לפני בית-משפט זה מחמת מחדלו הדיוני של בא-כוחו, וזאת מבלי להביע כל עמדה ביחס לסיכויי ההליך לגופו.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. המזכירות תפתח תיק רע"ב ותתייק בו את הבקשה למתן רשות ערעור שצורפה לבקשה שבפניי וכן את החלטתי זו.