בש"מ 9533/16 ליאון חימי נ. מדינת ישראל

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע מיום 9.11.2016, בו התקבלה עתירה שהגישה המשיבה לביטול החלטת ועדת השחרורים ונקבע כי שחרורו של המבקש ברשיון מבוטל.

ההליך הוגש באיחור בשל טעות של באת-כוחו של המבקש, אשר הבהירה כי סברה בשוגג שמספר הימים הנתון להגשת ההליך הערעורי זהה למספר הימים בו ניתן להגיש עתירה המופנית כלפי החלטת ועדת השחרורים, ולא היתה ערה לפרק הזמן הקבוע בדין בעניין.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.לאחר ששקלתי בדבר ואיזנתי בין כל השיקולים הצריכים לעניין, החלטתי לבסוף להיעתר לבקשה.

המבקש מיוצג בהליך זה, ומובן שהיה על באת-כוחו לערוך בדיקה של הוראות הדין בנוגע למועד אשר עד אליו יש להגיש הליך ערעורי על פסק דין הנסב על החלטת ועדת השחרורים. לא די להניח בהקשר זה הנחות, והדין בעניין מפורש (ראו הוראת תקנה 21יב(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000)).

ואולם, ומבלי להקל ראש במחדל שאירע, מצאתי כי איזון בין כל השיקולים הרלבנטיים מטה את הכף אל עבר קבלת הבקשה.

יוזכר בהקשר זה כי גם כאשר איחור בהגשת הליך ערעורי נובע מטעות שבדין יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות ואין לשלול באופן גורף מתן ארכה (ראו רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(29.1.2002)), ועוד יוזכר כי אמת המידה הנוהגת בבחינת בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין בעתירה הנסבה על החלטת ועדת השחרורים מקלה מזו הנוהגת בהליכים אזרחיים ומנהליים אחרים (ראו בשג"ץ 9180/12 גבריאלי נ' מדינת ישראל

(6.1.2013)). עוד נתתי משקל להתרשמות העולה מן הבקשה, ההשלמה ותצהיר באת-כוח המבקש כי הטעות אירעה בתום לב; לכך שהבקשה הוגשה מיד עם היוודע הטעות; לכך שבית המשפט המחוזי הורה על ביטול שחרורו של המשיב ברשיון ועל ריצוי המשך תקופת מאסרו תוך שהפך את החלטת ועדת השחרורים בעניין; ולכך שסבורני, לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, כי אין מקום לחסום את המבקש מהעלאת טענותיו בבית משפט זה (וזאת מבלי להביע עמדה לגופם של דברים).

מטעמים אלו הבקשה מתקבלת.

המזכירות תפתח תיק מתאים.

בשולי הדברים אציין כי הנספחים המצוינים בגוף בקשת רשות הערעור לא צורפו בפועל, ובאת-כוח המבקש מתבקשת להסדיר את צירופם להליך ללא דיחוי.

ההחלטה תומצא באמצעות הפקסימיליה.