רע"ב 1493/16 מוראד אלטורי נ. שרות בתי הסוהר

1.מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"א 61737-11-15, השופט ג' גדעון ), במסגרתו נקבע שלא נפל פגם בהחלטת המשיב להורות כי המבקש ירצה את יתרת עונשו בדרך של מאסר בפועל.

2.ביום 7.12.2014 הטיל בית משפט השלום בקריית גת עונש מאסר בן חודש אחד על המבקש, וקבע כי העונש ירוצה בדרך של עבודות שירות. ברם, לאחר שריצה 11 ימים מעונשו – וכשנותרו לפניו 16 ימי עבודות נוספים – חדל המשיב להתייצב לעבודות. בעקבות היעדרותו, החליט המשיב על הפסקה מינהלית של עבודות השירות, תוך שהוא מציין כי המבקש "לא התייצב לשימועים פעמיים". המבקש עתר כנגד ההחלטה, טען כי החשש מפני "נקמת דם" מצד משפחה יריבה מנע ממנו לצאת את ביתו בתקופה הרלוונטית – והוסיף כי מעולם לא קיבל כל זימון לשימוע. במהלך הדיון בעתירה הסכימו הצדדים כי למבקש ייערך שימוע נוסף, וזה נקבע ליום 19.10.2015. שימוע זה לא יצא אל הפועל – לטענת המשיב, משום שהמבקש לא התייצב במועד שנקבע – ועל כן הוחלט, בשנית, על הפסקת עבודות השירות שלו.

המבקש שב ועתר לבית המשפט קמא, בטענה כי התייצב במקום ובשעה היעודים – אלא שנאמר לו כי תיקו טרם הגיע, "וברגע שהתיק יגיע הרי שהממונה יצור עמו קשר". בדיון שהתקיים ביום 26.1.2016 הוברר כי התיעוד הרלוונטי – מצלמות האבטחה במתחם בו נועד להתקיים השימוע, וכן רישומי דואר פנימי של המשיב – לא נשמר. טענת ההתייצבות נותרה, אפוא, נטולת סימוכין כלשהן, ומשום כך קבע בית המשפט קמא כי לא עלה בידי המבקש להרים את נטל ההוכחה ולסתור את חזקת התקינות של המעשה המינהלי. לפיכך, נדחתה העתירה ונקבע כי "העותר יתייצב לריצוי יתר עונש המאסר ביום 16.2.2016 בשעה 09:00".

3.ביום 21.2.2016 – 11 ימים לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק, ומספר ימים לאחר שאמור היה להתייצב לריצוי עונשו – הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפני. לטענתו, הוראת בית המשפט קמא בדבר מועד ההתייצבות נעלמה מעיניו, והוא סבר בטעות כי עומדים לרשותו 45 יום לצורך הגשת הבקשה הנוכחית – ומכאן האיחור. כפי שציינה הרשמת ל' בנמלך , בהחלטתה מיום 22.2.2016 [בש"מ 1428/16], אמתלות אלה מעוררות "מורת רוח ופליאה", אך משההליך התקבל לרישום יש לדון בבקשתו לגופה.

4.ייאמר מיד כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש שב על טענותיו בפני בית המשפט קמא, וגורס כי "חייב להיות קיים רישום לגבי מתי התיק נשלח לממונה ומתי הממונה קיבל את התיק", כי ניתן לאמת את גרסתו גם באמצעות מצלמות האבטחה, וכי בא כוחו ליווה אותו למתחם בו אמור היה להתקיים השימוע. עיון בפסק הדין מושא הבקשה הנוכחית מלמד כי בית המשפט קמא נדרש לטענות אלה, ואף הורה למשיב לבדוק את קיומם של צילומי אבטחה, רישומים פנימיים או ראיות רלוונטיות אחרות העשויים לתמוך בגרסת המבקש. אולם, משעה שהובהר – בעקבות הבדיקה עליה הורה בית המשפט קמא – כי כבר במועד הגשת העתירה לא נותר בידי המשיב תיעוד רלוונטי, אין מנוס מן המסקנה כי יש לבחון את העניין לא בדרך של ראיות חיצוניות אלא על סמך גרסת המבקש.

בראיה זו, הבקשה לוקה בחסר. זאת, תוך שקילת דברי המבקש עצמו, והשוואת דבריו לדברי בא כוחו. בדיקה כזו מצביעה על העדר עקביות בגרסה. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר שנפלה טעות במסקנה אליה הגיעה בית המשפט קמא. על רקע זה יש להוסיף כי עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.