בש"מ 4957/13 ד"ר אברהם כהן נ. מועצה איזורית חוף השרון

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד מיום 27.5.2013, בו דחה עתירה שהגיש המבקש לעניין חיובי ארנונה אשר הוטלו על המשיבה 2.

המבקש ציין בבקשתו כי פסק הדין הומצא לידי בא-כוחו ביום 3.6.2013, ומכאן כי המועד האחרון להגשת ההליך חלף ביום 3.7.2013. ואולם, המבקש פנה למזכירות בית המשפט להגשת הודעת הערעור רק שישה ימים לאחר מכן, ביום 9.7.2013, ומשסירבה המזכירות לקבל את הערעור לרישום הגיש למחרת היום (ביום 10.7.2013) את הבקשה דנן. בבקשה טען המבקש כי האיחור בהגשת ההליך נבע משגגה שלו ושל בא-כוחו אשר בטעות סברו כי המדובר בהגשתו של "ערעור מנהלי" אותו ניתן להגיש בתוך ארבעים וחמישה ימים בהתאם לתקנה 23 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ). המבקש הוסיף ועמד על האינטרס הציבורי שבבסיס ההליך וטען כי סיכוייו טובים.

2.

המשיבות 1 ו-2 מתנגדות לבקשה. לטענתן זו אינה מגלה "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת הערעור באיחור, והן הדגישו, בין היתר, כי הטעות אליה נקלע בא-כוח המבקש אינה בגדר טעות שאדם סביר יכול היה להיקלע אליה, וכי הן הסתמכו על סופיותו של פסק-הדין. המשיבות 4-3 ציינו כי הן משיבות פורמליות בלבד ומשכך השאירו את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

3.

שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבות 1 ו-2.

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים, ונקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הערעור (תקנות 33 ו-38 לתקנות בתי משפט לעניינם מינהליים). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (לא פורסם, 21.4.2010)).

במקרה דנן מושכים שיקולים אלו לכיוונים מנוגדים.

מן הצד האחד, על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה. כמו כן, כבר נקבע לא אחת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו בבחינת דין "ידוע וברור" (ראו בש"מ 2691/09 שוורץ ואח' נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (לא פורסם, 119.5.2009)).

יחד עם זאת, וגם כך הודגש בפסיקה לא אחת, אין מדובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכה כאשר האיחור נובע מטעות שבדין אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות (ראו למשל רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.1.2002)). במקרה דנן משך האיחור אינו ממושך ביותר (שישה-שבעה ימים) ומן התצהיר אשר צורף לבקשה התרשמתי כי איחור זה אכן נגרם בשל טעות בתום לב וכי אין מדובר במקרה של זלזול בהוראות הדין. כמו כן, המשיבות 2-1 טענו כי אין לאפשר את הגשת הערעור באיחור נוכח העובדה שהמשיבה 2 כבר שילמה למשיבה 1 את הסכומים אשר נקבעו בהסכם הפשרה אשר אושר בפסק-הדין. ואולם בכך לא נטען, וממילא לא הוכח, כי מי מן המשיבות שינתה מצבה לרעה באופן בלתי הפיך בתקופה הקצרה שלמן המועד בו חלף המועד להגשת הערעור ועד למועד הגשת הבקשה, כך שבעצם מתן הארכה יהיה כדי לגרום לה לנזק מהותי (מה גם שלא צוין באיזה מועד מומש הסכם הפשרה וניתן אישור הממונה במשרד הפנים והאם לא נעשה כן עוד טרם חלוף המועד להגשת הערעור, כך שאין לקשור בין הדברים).

באיזון בין שיקולים אלו כולם, בהינתן נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן ומבלי להביע עמדה ביחס לסיכויי ההליך לגופו, מצאתי כי אין מקום לחסום את דרכו של המבקש (חבר המועצה-המשיבה 1) מלהעלות טענותיו בבית משפט זה בשל המחדל הדיוני של בא-כוחו, אך להתנות את קבלתה לרישום של הודעת הערעור המצורפת לבקשה שבפניי באישור שיציג המבקש, עד ליום 30.9.2013, לפיו שילם לכל אחת מן המשיבות 1 ו-2 הוצאות בסך של 2,000 ש"ח.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, באמצעות הפקסימיליה, ללא דיחוי, וכן תתייקה בתיקי השופטים.