רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ. הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' הנשיא א' גורן) מיום 11.10.01, בת.א. 1980/01 בש"א 12614/91, בה נעתר לבקשת המשיבה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז1957-.

1.המבקשת ו6- נוספים הגישו ערר על החלטת המשיבה שלא להכיר בהם כזכאים לתגמול על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז1957-. עניינו של הערר הוא בשאלה האם יהודים שגורשו מעיר הולדתם בגירוש כפוי, אשר לא היה מלווה בליווי חמוש, מהווה "שלילת חופש" המקנה למגורש זכות לקבלת תגמול לפי החוק. בהחלטתה מיום 18.4.01, קיבלה ועדת העררים את עררם של כל שבעת העוררים וקבעה כי הם זכאים לתגמול חודשי על-פי החוק. ביום 23.5.01 הגישה המשיבה ערעור על החלטת הועדה לבית המשפט המחוזי. הערעור הוגש באיחור של חמישה ימים, שכן על-פי החוק היה על המשיבה להגיש את הערעור תוך 30 יום. בעת הגשת הערעור לא ביקשה המשיבה כי יוארך המועד להגשת הערעור הואיל וסברה בטעות כי עומדים לרשותה 45 יום להגשת הערעור. לאחר שב"כ המבקשת הפנה את תשומת לב ב"כ המשיבה לכך שהערעור הוגש באיחור, הגישה ב"כ המשיבה ביום 3.6.01 בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בבקשה זו טענה המשיבה כי הערעור הוגש באיחור היות שסברה בטעות בתום לב כי המועד להגשת ערעור על החלטות ועדת הערערים זהה למועד להגשת ערעור על פסקי דין של בית משפט השלום, היינו: 45 יום. כן טענה המשיבה, כי הערעור מעלה לדיון סוגיה בעלת חשיבות והחידוש בהלכה שנקבע על ידי ועדת העררים מצדיק היענות לבקשה. יצוין, כי הערעור נשוא בקשה זו הוא אחד מני ערעורים רבים הוגשו על ידי המשיבה באיחור עקב טעותה.

2.בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה להארכת המועד נוכח העובדה כי מדובר באיחור בן מספר ימים בלבד, ונוכח חשיבות השאלה המתעוררת בו. כן ציין בית המשפט כי למשיבים לא נגרם נזק עקב האיחור.

3.על החלטה זו עותרת המבקשת ליתן לה רשות ערעור. לטענת המבקשת, טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. כך גם העובדה שמדובר באיחור בן מספר ימים אינה מהווה צידוק להארכת המועד. כן טוענת המבקשת כי נגרם לה נזק עקב האיחור בהגשת הערעור, שכן לאחר המתנה של 4 שנים מיום הגשת תביעתה לתגמול, כאשר היא כבר בת 71 שנה, היא צריכה להמשיך ולסבול עינוי דין ולהסתכן בדיון בערכאה נוספת.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס , פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891). כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל , בעמ' 897). לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון , פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו.

5.לא שוכנעתי בנסיבות המיוחדות של המקרה כי ראוי שאתערב בבחירתו של בית המשפט להאריך את המועד להגשת הערעור, הן נוכח משכו הקצר של האיחור והן מהטעם שככל הנראה ידעה המבקשת על כוונת המשיבה להגיש ערעור על ההחלטה, לאור החלטת ועדת העררים אשר הורתה על עיכוב ביצוע החלטתה נוכח כוונת המשיבה לשקול הגשת ערעור על ההחלטה. בנסיבות אלה ניתן לומר, כי קטן משקלה של עוצמת הפגיעה בציפיות המבקשת ביחס לסופיות ההליכים. טעם זה כשהוא מצטרף לחשיבות העניין העומד יש בו כדי צידוק להימנע מהתערבות בהחלטה להארכת המועד להגשת הערעור, זאת - מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה - כאמור כל מקרה לגופו.

בהתחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת ניתן להניח כי בית המשפט יתן קדימות לבירור עניינה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין לצו להוצאות.