בש"מ 4205/10 התנועה המסורתית נ. המועצה הדתית באר שבע

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע מיום 15.3.2010. בפסק-הדין נדחתה עתירת המבקשות להתיר לנציגיהן להיכנס – בלוויית מועמדים לגיור – למקוואות המופעלים על-ידי המשיבה 1, ולהיטבל שם. פסק-הדין הומצא לבא-כוח המבקשות ביום 21.4.2010, משמע, לפי הוראת תקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - התקנות ), הערעור צריך היה להיות מוגש ביום 23.5.2010. בפועל הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור – ובצמוד לה הערעור גופו – ביום 1.6.2010, קרי: באיחור של תשעה ימים. ההצדקה שניתנה לאיחור היא שבאת-כוח המבקשות יצאה לחופשת לידה, ועובדת אחרת במשרד טעתה לסבור כי המועד להגשת הערעור הוא 45 ימים ממועד המצאת פסק-הדין (ולא 30 ימים כפי שקובע הדין).

המשיב 2 מסכים לבקשה. המשיבה 1 – מתנגדת.

לפי תקנה 38 לתקנות, הארכת המועד להגשת הערעור מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". ככלל, טעות בדבר המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים אין בה כדי להקים "טעם מיוחד", שכן המדובר בדין ידוע, ותיק ומושרש (ראו בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (לא פורסם, 2.3.2009); בש"ם 9171/08 שורץ נ' משרד הבטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 15.3.2009)). כך גם כשהאיחור נובע מתקלות משרדיות שניתן היה למנען בשקידה סבירה. עם זאת, כלל זה אינו חזות הכול, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 29.1.2002)). בענייננו, מדובר באיחור שאינו זניח, אך גם אינו גדול באופן המכריע את הכף בבקשה שלפניי. לצד הטענה בנוגע לתקלה שנבעה מחופשת הלידה של עורכת הדין שטיפלה בתיק ומחילופי גברי במשרדה, אני מתחשב גם במהות ההליך שנסב על סוגיה בעלת חשיבות עקרונית עבור המבקשות. במכלול הנסיבות סבורני כי האיזון הראוי הוא לאפשר את הגשת הערעור ובירורו, תוך חיוב המבקשות בהוצאות המשיבה 1 שהתנגדה להארכת המועד.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת. הערעור יתקבל לרישום ויטופל כסדרו. המבקשות תישאנה בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב 1 בסכום של 3,000 ₪.