ע"א 2217/08 אריה גולובנציץ נ. עיריית ירושלים

1.

בהליך שבכותרת התעוררה שאלת הדרך הראויה להשגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ה"פ 5436/06 (מפי כב' השופט מ' רביד) מיום 24.1.08 (להלן: "פסק הדין"). בפסק דינו, כמענה לבקשת המבקש מיום 23.1.08 למחיקת ההליך, החליט בית המשפט קמא לדחות את תביעת המבקש. המבקש הגיש ביום 9.3.08 ערעור על פסק הדין, תוך שהוא מבקש כי אם יסבור בית המשפט כי לא עומדת לו בעניין זה זכות ערעור אלא ערעור ברשות בלבד, יראה הדבר כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור ותינתן לו הארכת מועד לשם הגשתה.

2.

לטענת המבקש, ההליך הוגש כדין, שכן פסק הדין ניתן עקב בקשה "טכנית" למחיקתו של ההליך, ועל כן אינו נוגע למהות ההליך שעניינה הליכי הבוררות. בנוסף, טוען המבקש כי מפרשנות סעיף 23(א) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) עולה כי כאשר נדחה אישור פסק הבוררות – כפי שקרה בענייננו – דין החלטת הדחייה כפסק דין של בית המשפט לכל דבר ועניין, דהיינו, זהו פסק דין המקנה זכות ערעור.

3.

המשיבות טוענות כי הדרך הנכונה לבירור הליך ההשגה על ההחלטה הינה בקשת רשות ערעור. לטענתן, דחיית בקשה לאישור פסק בורר הינה בבירור החלטה לפי חוק הבוררות. באשר לטענת המבקש לעניין פרשנות סעיף 23(א) לחוק הבוררות, טוענות המשיבות כי טענה זו מנוגדת ללשון החוק ולתכליתו, שכן סעיף 38 לחוק הבוררות אינו מוגבל בתחולתו להחלטה על אישור או ביטול פסק בורר, אלא חל על כל החלטה שניתנה לפי חוק הבוררות.

4.

בתשובתו לתגובת המשיבות, טוען המבקש כי לפני בית המשפט קמא, טרם בואו ליתן את פסק דינו נשוא ההליך שבכותרת, עמדה אך ורק בקשתו שלו למחיקת ההליך, וכן כי כלל לא התקיים דיון בטענות לגופן. לפיכך, טוען המבקש כי לא מ דובר בהחלטה לפי חוק הבוררות. עוד טוען המבקש, כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 7.1.08 בבית המשפט קמא ביקשו המשיבות כי בקשת המערער לאישור פסק הבורר תימחק ועל כן מנועות ומושתקות הן מלטעון כי פסק הדין ניתן על סמך הטענות לגופן.

5.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי יש לברר את ההליך שבכותרת כבקשת רשות ערעור. אין ספק כי בעניינים בהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית-המשפט, וביניהם אישור וביטול פסק בורר, הכרעתו של בית-המשפט מהווה החלטה "לפי חוק זה", ולפיכך הערעור עליה ברשות בלבד (סעיף 38 לחוק הבוררות). ההליך שלפני נסוב על פסק דין בהליך שעניינו אישור פסק בורר, ולפיכך הרי שהוא בודאי נכלל בגדר הסעיף האמור. הטענות לפיהן לא התקיים כלל דיון לגוף הבקשה או כי התקיים עיוות דין בכך שההליך נדחה בניגוד לבקשת המבקש למחיקתו בלבד ובסתירה לעמדת המשיבות בפרוטוקול הדיון שנערך בנדון, אין בכוחן בכדי לגבור על לשונו הברורה של החוק ופרשנותו המרחיבה בפסיקה (ראו ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933, בש"א 1938/06 כלל פיננסים ניהול בע"מ נ' ארוך (טרם פורסם, 25.9.06)), שעל פיהן ניתן וצריך לראות את פסק הדין נשוא הליך זה כמצוי בתחום דיני הבוררות. על כן ההשגה עליו יכול ותהא רק בדרך של בקשת רשות ערעור.

6.

נוכח מסקנתי זו, לפיה היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות, מתעוררת שאלת הארכת המועד, שכן פסק הדין ניתן כאמור ביום 24.1.08 ואילו ה"ערעור" הוגש ביום 9.3.08. לטענת המבקש, קיים "טעם מיוחד" לאיחורו זה בכך שלא נפגע אינטרס ההסתמכות של המשיבות, שכן כוונתו להשיג על פסק הדין עלתה בשיחות שהתקיימו בין הצדדים. עוד טוען המשיב כי גם אי הבהירות הקיימת בהוראות החוק לגבי דרך ההשגה הנכונה במקרים מסוג זה מצדיקה מתן הארכת מועד. לבסוף, טוען המבקש כי סיכויי ההליך גבוהים ביותר, היות ולאור הנסיבות שפורטו לעיל, השארת המצב על כנו

תהווה עיוות דין. המשיבות מתנגדות לבקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. לטענתן, לשון החוק הברורה אינה מותירה כל אי בהירות לגבי דרך ההשגה בעניינים מסוג זה. בנוסף, טוענות המשיבות כי סיכויי ההליך נמוכים שכן לא מתעוררת בו כל שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות מיוחדת, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

7.

משקלול נסיבות העניין עולה כי לא נוצרה בקרב המשיבות ציפייה מספקת לסיום ההליך, המצדיקה שלילת אפשרות ההשגה של המבקשת בשל איחור שנבע מטעות באשר לדין החל (ראו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 29.01.02)). מטענות המבקש – שלא נסתרו על ידי המשיבות, וכפי שגם עולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני בית המשפט קמא, ומבקשת המבקש למחיקת ההליך שבאה בעקבותיו, המשיבות היו מודעות לרצון המבקש כי, לכל היותר, יימחק ההליך ולחוסר השלמתו הצפויה עם תוצאת פסק הדין. אשר לסיכויי ההליך, הרי שאלו נראים בעיני טובים דים לצורך הארכת המועד, וזאת נוכח העובדה כי אכן נתבקשה מחיקת ההליך כפי העולה מן החומר שלפני, וההחלטה על דחייתו אכן מעוררת לכאורה קושי.

8.

לפיכך, הבקשה להארכת המועד מתקבלת. בקשת רשות ערעור ערוכה כדין תוגש תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. הפרש האגרה בין שני ההליכים – ע"א ורע"א – יושב למערער-המבקש. הערבון שבתיק הערעור יועבר לתיק בקשת רשות הערעור. אין צו להוצאות בבקשה זו.