ע"א 10477/07 כמאל ג'ריס פרח נ. עיריית נצרת

1.

הערעור שבכותרת הוגש ביום 9.12.2007. במסגרת כתב הסיכומים מטעם המשיבים 1 -3 ו-6 (מיום 3.11.2008) הועלתה טענה מקדמית לפיה דין הערעור להימחק על הסף, משום שהוגש לאחר שחלף המועד להגשתו. בעקבות זאת הגיש המבקש (ביום 13.11.2008) בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. על פי האמור בבקשה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הומצא למערער ביום 12.9.2007. ביום 18.9.2007 הגיש המבקש בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין. לאחר קבלת תגובות המשיבים נדחתה הבקשה ביום 25.10.2007. ביני לביני הוגש לבית משפט זה ביום 23.10.2007 ערעור מטעם המשיבים (ע"א 8950/07). את הערעור שבכותרת הגיש המבקש ביום 9.12.2007. שני הערעורים צפויים להתברר ביחד. לטענת המבקש, האיחור בהגשת ההליך, העומד על 35 ימים, נבע מטעות בדין בנוגע למועד הגשת הערעור. המבקש מוסיף כי נוכח העובדה שהגיש בקשה לתיקון טעות בפסק הדין הועמדו המשיבים כולם על כך שהוא אינו משלים עם פסק הדין. משיב 7 הודיע על הסכמתו לבקשה. יתר המשיבים (למעט משיב 9 שלא הגיב לבקשה) הודיעו על התנגדותם לה. לטענתם, הנימוק בדבר "טעות בדין" אינו מצדיק במקרה דנן הארכת מועד, שכן הדין בעניין המועד להגשת ערעור כאשר מוגשת בקשה לתיקון טעות מוסדר בבהירות בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984. המשיבים מוסיפים כי ההליך שבכותרת וע"א 8950/07 אינם עוסקים באותם עניינים.

2.

הארכת מועד הקבוע בחיקוק תיעשה בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד. לעניין הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד. נפסק לא פעם כי "אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות (לא פורסם, 29.1.2002)). בבחינת השאלה האם הטעות מקימה "טעם מיוחד" נבחנת השאלה האם מדובר בטעות סבירה, טעות שאינה מובנת מאליה וכן נלקחים בחשבון מהותו של האינטרס העומד על הפרק, כמו גם האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות (ראו, בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן , פ"ד נד(4) 702).

3.

במקרה שלפניי, צודקים המשיבים בטענתם כי הטעות של המבקש ביחס למועד להגשת ההליך אינה מהווה, כשלעצמה, "טעם מיוחד" להארכת מועד. סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, הדן בתיקון פסק דין, קובע אמנם דחייה של תחילת מרוץ המועדים להגשת ערעור, אך תחולת הוראה זו מותנית בכך שפסק הדין תוקן באופן שתוכנו השתנה (סעיף 81(ג) לחוק). כאשר בקשה לתיקון פסק דין נדחית, אין כל שינוי במועד בו החל מרוץ המועדים. הדין לגבי מועדי הערעור בנסיבות אלה הוא בבחינת דין ברור, מושרש וידוע. על כן הטעות בעניין זה אינה טעות בלתי נמנעת באורח סביר, המקימה כשלעצמה "טעם מיוחד".

4.

יחד עם זאת, לטעותו של המבקש מתווספת במקרה דנן עובדת קיומו של הליך אחר באותו עניין שתלוי ועומד לפני בית משפט זה. במצב זה ניתן להסתפק בקיומה של "סיבה סבירה לאיחור" כדי להצדיק ארכה להגשת ערעור (ראו, בש"א 2124/03 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 19.3.2003); ע"א 7044/93

גורה נ' גורה

(לא פורסם, 13.12.1994)). ריכוך הדרישה ל"טעם מיוחד" נעוץ בכך שכאשר ההליך הנוסף נסב באותו עניין וטרם נדון, הרי שהשיהוי בהגשת ההליך אינו גורם לעיכוב בעבודת בית המשפט ולעינוי דין לצדדים (ראו, ב"ש 1186/85 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ , פ"ד מ(2) 15). יש לזכור כי משנדרש בית המשפט שלערעור לפסק דין של הערכאה הדיונית, פתוחה ממילא כל יריעת ההתדיינות בפניו. אמנם, העובדה כי תלוי ועומד ממילא ערעור על פסק הדין אינה מספקת. קביעה אחרת תוביל למצב בלתי רצוי, לפיו משהוגש ערעור על ידי אחד מבעלי הדין, יוכלו יתר בעלי הדין להמתין, משיקולים טקטיים או אחרים, ככל שיחפצו עד שיוגש ערעור על ידם (ראו, בש"א 5398/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוחים בע"מ נ' בהרב ביטוחים סוכנות לביטוחים אלמנטריים בע"מ (לא פורסם, 28.2.2002)). עם זאת, בהתקיים הליך תלוי ועומד ניתן להסתפק כאמור בכך שמבקש הארכה יבסס "סיבה סבירה לאיחור", גם אם היא אינה מגיעה כדי "טעם מיוחד", לשם היעתרות לבקשתו.

5.

במקרה דנן, מלבד הערעור שבכותרת תלוי ועומד בבית המשפט ערעור נוסף מטעם משיבים 3-1 ו-7-6, המופנה כנגד אותו פסק-דין מחוזי. בין שני הערעורים קיימת זיקה ושניהם צפויים להתברר יחד, על מנת שניתן יהיה להכריע ביעילות בסכסוך בכללותו. בנסיבות אלו, טעותו של המבקש, שמקורה בסברה מוטעית לגבי מניין הימים להגשת ערעור כאשר מוגשת בקשה לתיקון טעות סופר, מהווה סיבה סבירה לאיחור. אשר למשיבים, טענתם בדבר האיחור בהגשת ההליך הועלתה בחלוף כשנה מאז הוגש הערעור, במסגרת הסיכומים. המשיבים לא טענו לפניי כי מי מהם הסתמך על האיחור בהגשת ההליך וממילא לא הוכח כי נגרם להם נזק עקב כך. במצב דברים זה באתי לכלל מסקנה כי התוצאה המידתית היא לקבל את הבקשה להארכת מועד, תוך חיוב המבקש בהוצאות מתאימות. החיוב בהוצאות נובע מכך שהטעות בדין, שהביאה לאיחור בהגשת ההליך, לסרבול הדיון ולטורח למשיבים, לא הייתה טעות סבירה.

הבקשה להארכת מועד מתקבלת, איפוא, במובן זה שהמועד להגשת ערעור מוארך עד למועד הגשתו בפועל. המבקש ישלם למשיבים 4 ו-5 שכר טרחת עורך דין בסך 1,200 ₪. לכל אחד מהמשיבים 1, 2, 3, 6, 8 ו-10 ישלם המבקש שכר טרחה בסך 300 ₪. הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד ההחלטה ועד מועד התשלום בפועל. ההחלטה תתויק בתיקי השופטים אשר ישבו בדין בערעור.