בש"א 2124/03 דולב חברה לביטוח בע"מ נ. עכסה כהן

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור שכנגד.

הבקשה הוגשה ביום 3.3.03. עולה ממנה, כי ביום 30.12.02 הודע למבקשת על הפקדת ערבון על ידי המשיבים. יוצא, כי המועד האחרון להגשת הערעור שכנגד היה 30 ימים אחרי כן, היינו – ביום 29.1.03. לעניין זה, ברי כי המועד בו מתחיל מירוץ המועדים להגשת ערעור שכנגד הוא המועד בו הודע למשיב בערעור על הפקדת ערבון, או על מתן פטור מהפקדת ערבון, והטעם לכך הוא למנוע הגשת ערעור שכנגד בטרם הוברר כי המערער עשה כל הנדרש על מנת להביא את ערעורו לשמיעה (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים התשנ"ה-1995 בעמוד 842; ראו גם ע"א 8623/01 צור שפי נ' עתידות חברה לפיתוח ערד בע"מ , דינים עליון סא 914).

על פי הבקשה שבפניי, הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה נעוצה בתקלה משרדית אצל באי כוחה של המשיבה. עניינו של הערעור שכנגד הוא גובה הנזק שהושת בבית משפט קמא, עניין בו עוסק גם הערעור העיקרי שהוגש בתיק זה.

המועד להגשת ערעור שכנגד קבוע בחיקוק. משכך, הארכתו טעונה, על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, טעם מיוחד. עם זאת, המקרה של ערעור שכנגד נופל במישרין לגדריה של ההלכה, לפיה קיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין בפניי בית משפט מהווה טעם מיוחד למתן ארכה. בשל כך, הדגש בבקשה מן הסוג שבפניי הוא על קיומו של טעם סביר לאיחור, ואף אם טעם זה אינו מהווה, כשלעצמו, טעם מיוחד למתן ארכה, הרי שבשים לב לקיומו של הליך תלוי ועומד בבית המשפט, די בו בדרך כלל כדי להצדיק מתן ארכה (ראו בש"א 1308/99 הודה נ' מוניס , דינים עליון נו 856). בהקשר זה נפסק, כי "טעות של עורך דין כשלעצמה אין די בה כדי להצדיק הארכת המועד להגשת ערעור, ואולם משהיא מצטרפת לעובדת קיומו של הליך אחר תלוי ועומד, יש בה משום 'סיבה סבירה לאיחור'" (דברי כב' הרשמת אפעל גבאי בע"א 7044/93 גורה נ' גורה דינים עליון לז 464).

אכן, לעתים תקלה משרדית יכולה אף להוות טעם מיוחד למתן ארכה. לעניין זה צויין כי "... טעות של עורך דין או בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה." (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', מהדורה שביעית, ש' לוין - עורך, 1995) בע' 889; ראו גם ע"א 7910/00 מדינת ישראל נ' ויסמן פ"ד נה(2) 397). הדברים אמורים מקל וחומר במקרה כמו זה שבפניי, בו ממילא תלוי ועומד הליך בפניי בית המשפט.

במקרה שבפניי, הוגש תצהיר מפורט, המצביע על קיומה של תקלה משרדית בתיוק ההודעה על הפקדת הערבון, אשר גרמה להחמצת המועד להגשת הערעור שכנגד. השערתו האלטרנטיבית של בא כוח המשיבים לפיה הסיבה לעיכוב בהגשת הערעור שכנגד נעוצה באי רצונה של המבקשת לשלם את החיוב על פי פסק דינו של בית משפט קמא (סעיף 10 לתגובתו) אינה משכנעת, ודי להצביע על כך שאין כל בקשה לעיכוב ביצוע מצד המבקשת. מידת האיחור, כחודש, אינה נוטה לגרום לעיכוב משמעותי בבירור ההליך, ומה גם שמועד לדיון טרם נקבע. יש לציין עוד, כי המשיבים ידעו על כוונת המבקשת לפנות בבקשה זו עוד בסוף חודש פברואר, וגם מבחינה זו לא עולה מן החומר פגיעה במשיבים אשר יכולה להצדיק את דחיית הבקשה שבפניי.

עם זאת, מתברר כי ביום 7.2.03 ניתן צו לסיכומים בכתב בתיק, וכי הצו הומצא לבא כוח המבקשת ביום 9.2.03. עובדה זו היתה אמורה להתריע בפניי המבקשת על כך שההליכים המוקדמים במסגרת הערעור הושלמו. לעניין זה לא מצאתי התייחסות בבקשה שבפניי. זאת ועוד, נוכח מתן הצו בדבר סיכומים בכתב, נוצר מצב בו בא כוח המשיבים שקד משך פרק זמן של שבועות אחדים על הכנת הסיכומים, אשר אמורים להיות מוגשים עד לסוף חודש מרץ 03'. במצב זה, לא ניתן לומר כי המבקשת פעלה בשקידה סבירה. הגם שאין בכך כדי לשלול מניה וביה את האפשרות להעתר לבקשת הארכה, יש בכך כדי להצדיק חיובה של המבקשת בהוצאות המשיבים, במסגרת בקשה זו.

התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשה. הערעור שכנגד יקובל. המשיבה תשלים את הליכי הרישום בהקדם. אחרי כן יובא התיק למחלקה המשפטית לצורך הכנת צו מתוקן בדבר סיכומים בכתב. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך 2,000 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.