בש"פ 329/11 ארקאן כורבאג' נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.11.2010 (כב' השופט א' טובי), לפיה נדחתה בקשת המבקש ונאשם נוסף להעברת חומר, שלפי הנטען הוא חומר חקירה, לעיון באי-כוחם.

1.

ברקע הדברים ייאמר כי כנגד המבקש הוגש בשנת 2009 כתב-אישום שייחס לו, יחד עם אחרים, ניסיון לרצח, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והתפרעות שסופה נזק. לאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק והתקיים הליך גישור, נמסרה להגנה ביום 12.10.2010 הודעה מטעם המשיבה לפיה בידיה חומר חקירה נוסף שטרם נמסר לעיון ההגנה, הכולל אמרות של שלושה עדים משנת 2008 (וגם מהעת האחרונה) אשר הועלו על הכתב במסגרת ראיונות שערכה הפרקליטות עם העדים. לידי ההגנה נמסרו קטעים שהועתקו מתוך אותן תרשומות. בעקבות כך, הגישה ההגנה בקשה לבית-המשפט המחוזי לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ) להעביר לעיונה את התרשומות במלואן (ולא רק קטעים מהן), בטענה כי מדובר בחומר חקירה. בהחלטתו מיום 15.11.2010 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה בנימוק כי בחן את תרשומת הראיונות שקיימה הפרקליטות עם שלושת העדים בשנת 2008, תוך השוואת הדברים עם הודעות מוקדמות יותר שנגבו במשטרה, והמסקנה אליה בא היא כי המשיבה העבירה את החלקים הרלוונטיים מאותן תרשומות לעיון הסנגוריה; כי אותם קטעים הועתקו מן התרשומות במדויק; וכי יתר החומר הינו תרשומת פנימית שאינה בבחינת חומר חקירה המחייב חשיפתו לעיני ההגנה.

2.

החלטת בית-המשפט המחוזי ניתנה ביום 15.11.2010 בהעדר הצדדים. ההחלטה הומצאה לבאת-כוח המבקש ביום 18.11.2010. בהתאם לסעיף 74(ה) לחוק, תקופת 30 הימים להגשת הערר הסתיימה ביום 19.12.2010 . הבקשה להארכת מועד שבכותרת הוגשה על-ידי באת-כוח המבקש ביום 12.1.2010 , קרי- באיחור של כמעט חודש. לטענת באת-כוח המבקש, הטעם לאיחור נעוץ בכך שביום 18.11.2010 החלה שביתת הפרקליטים והיא סברה כי אין מקום להגשת הערר כל עוד הפרקליטות - המחזיקה בחומר נשוא המחלוקת – שובתת. המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה כי לא הובא טעם ממשי מדוע נמנע מהמבקש להגיש את הערר במועד הקבוע לכך בדין אף במהלך שביתת הפרקליטים; ומדוע הבקשה שבכותרת הוגשה רק ביום 12.1.2011, קרי- בחלוף כשבועיים לאחר סיום שביתת הפרקליטים (30.12.2010).

3.

השאלה הניצבת לפניי הינה האם התקיים בנסיבות העניין "טעם ממשי המניח את הדעת" לשם מתן האורכה המבוקשת, כנדרש בהליכים פליליים (ראו והשוו בעניין זה: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006); וכן: בש"פ 2000/10 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2010)). בשאלה זו ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, האיחור בהגשת ההליך הינו משמעותי. טענת באת-כוח המבקש לפיה טעתה לחשוב כי אין מקום להגשת הערר במהלך שביתת הפרקליטים, מעלה תמיהה מדוע לכל הפחות לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערר בתוך התקופה הקבועה לכך בדין. זאת ועוד; אף אם אקבל את טענת באת-כוח המבקשת כי טעתה בהפעלת שיקול-דעתה כאשר נמנעה מהגשת ההליך במהלך שביתת הפרקליטים, לא ברור מדוע השתהתה כשבועיים תמימים לאחר תום השביתה לצורך הגשת הבקשה שלפניי. הטענה שהוצגה בהקשר זה בדבר "טעות משרדית בתום-לב" הועלתה בעלמא, ללא תמיכה בתצהיר וללא כל פירוט כיצד קרתה התקלה (ראו והשוו: בש"א 2124/03 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 19.3.2003)).

על-אף הדברים האמורים, הרי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניי ראיתי להיעתר לאורכה המבוקשת. המדובר בערר על החלטה לפיה נדחתה בקשה לעיון בְּחומר הנטען להיות חומר חקירה רלוונטי להגנתו של נאשם בפלילים. בלא לקבוע כל עמדה בדבר סיכוייו של הערר, אציין כי לא שוכנעתי כי מדובר בהליך סרק, וכי על-פני הדברים הערר מעלה טענות הראויות לבירור. זאת ועוד; בנסיבות העניין, אין מחלוקת בין הצדדים כי התביעה התעכבה בשעתו במסירת הקטעים הרלוונטיים מתוך התרשומות הנדונות לעיון ההגנה. בעניין זה, ציין בית-המשפט המחוזי בפיסקה 13 להחלטתו כי לטעמו, שומה היה על התביעה להעביר לידי ההגנה את הקטעים האמורים מבעוד מועד, ולא לאחר שכבר החל שלב שמיעת ההוכחות בתיק והתקיים הליך גישור במסגרתו הוצגו עיקרי הראיות. על רקע העיכוב שחל בשעתו בהעברת חומר החקירה מהתביעה לידי ההגנה, דומה בעיניי כי לא יהיה זה צודק בנסיבות העניין לחסום את דרכו של המבקש לבית-משפט זה, בשל העיכוב שחל מטעם באת-כוחו בהגשת ההליך. לכך יש להוסיף כי על-אף ששביתת הפרקליטים כשלעצמה לא מנעה את הגשת ההליך במועד (ובוודאי לא מנעה הגשת בקשה להארכת מועד בתוך התקופה הקבועה לכך בדין), הרי לא ניתן להתעלם מכך שבמהלך שביתת הפרקליטים היה לכאורה קושי בבירור הערר, במובן זה שהחומר נשוא המחלוקת היה מצוי בידי התביעה. בהתחשב בכך, ובלא להצדיק את האיחור הניכר בהגשת ההליך, אציין כי בחלק מתקופת האיחור, ספק אם ניתן היה להידרש לערר לגופו וזאת מסיבות שאינן תלויות במבקש. יודגש כי השיקול האחרון אינו עומד לעצמו, והוא מצטבר ליתר השיקולים עליהם עמדתי.

אשר על כן, ובהתחשב בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניי, ראיתי בסופה של שקילה להיעתר לבקשה להארכת מועד. המועד להגשת הערר יוארך, אפוא, עד למועד הגשתו בפועל. המזכירות תתייק החלטה זו בתיק השופט שיישב בדין.

המזכירות תמציא עותק מהחלטתי זו לסנגוריה הציבורית הארצית.