בש"פ 5988/06 עזריאל נגר נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת הרשם יגאל מרזל מיום 25.6.06 לפיה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.ביום 30.10.01 הורשעו המערערים בבית-המשפט לעניינים מקומיים בעבירה של בניה ללא היתר, ונגזר עליהם קנס, אגרה וכן חובת הריסת המבנה. ביום 23.4.02 נדחה ערעורם של המערערים בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב כנגד הרשעתם, אולם בשים לב למצבם הכלכלי הקשה הוקל במידת מה הקנס הכספי שהושת עליהם אף שצו ההריסה נותר על כנו. בחלוף כארבע שנים - ביום 25.4.06 - הגישו המערערים לבית-משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו האמור של בית-המשפט המחוזי, היא הבקשה נשוא הערעור שבפניי. המשיבה התנגדה לקבלת הבקשה.

הרשם של בית משפט זה דחה את בקשת המערערים להארכת מועד לאחר ששקל את מכלול הטעמים הרלוונטיים לעניין. מחד גיסא, שקל הרשם את העובדה כי לשם הארכת מועד בדין פלילי אין הכרח בקיומו של "טעם מיוחד". עוד ציין הרשם כי כאשר מדובר בנאשם שהורשע בפלילים ראוי לשמר את כוחו ומעמדו אל מול המדינה-המאשימה; במיוחד כך הדבר בנוגע למערערים שבעת הרשעתם לא היו מיוצגים על-ידי עורך-דין ורק לאחר שהחלו להינקט נגדם הליכים בגין אי ביצוע צו ההריסה, זכו לייצוג על-ידי הסנגוריה הציבורית. עוד שקל הרשם את נסיבותיהם האישיות והכלכליות הקשות של המערערים. כנגד שיקולים אלה, ציין הרשם את עקרון סופיות הדיון, את האינטרס של הצד שכנגד לסיום ההליכים ולהסתמכות על פסקי-דין חלוטים, ואת האינטרס הציבורי בשמיעת הליכים תוך זמן סביר בלא להיזקק לקשיים ראייתיים ודיוניים שמקורם בחלוף הזמן. עוד ציין הרשם את השיקול שעניינו סיכויי ההליך בקובעו כי בלא סיכויים טובים להליך יקשה על הארכת המועד, אפילו ניתן טעם מספק לאיחור עצמו.

בעניינם של המערערים, האיחור בהגשתה של בקשת רשות הערעור עלה על ארבע שנים. בתקופה זו נוהלו הליכים שונים כנגד המערערים, לרבות שני כתבי אישום בגין הפרת צו ההריסה שהוצא נגדם. בנסיבות אלה, קבע הרשם כי הנטל המונח על המערערים לביסוס טעם לאיחור הינו כבד, ובנטל זה הם לא עמדו בהעדר הצדקה אובייקטיבית לאיחור הנדון. עוד ציין הרשם כי לא שוכנע שלמערערים עומדת עילה מבוררת ומוצדקת לערעור, וכי לצרכי הבקשה שבפניו לא בוססה תשתית מספקת לטענה כי העדר ייצוגם הקים עילה להארכת מועד בשים לב לטיבו של האיחור. לפיכך, הבקשה להארכת מועד נדחתה. בסיום החלטתו ראה הרשם לציין כי אין בכך כדי לשלול את יכולתם של המערערים להגיש בקשה לעריכתו של משפט חוזר בעניינם.

2.בערעור שבפניי ציינו המערערים את נסיבותיהם האישיות הקשות ואת ההשלכות שיהיו לביצוע צו ההריסה על חייהם. הם שבו וציינו כי לא היו מיוצגים בעת ההליכים נשוא בקשת רשות הערעור. לטענתם, העדר ייצוגם המשפטי בהליכים האמורים הוביל לעיוות דין המצדיק את מתן האורכה המבוקשת. על-פי הנטען על-ידי המערערים, בשל העדר ייצוגם המשפטי לא נידונה טענתם בדבר התיישנות העבירה עקב קיומו של מבנה קודם במקום. כמו-כן, לא נשקל החריג הקבוע בסעיף 206 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 לפיו לא יינתן צו הריסה בהתקיים "טעם משכנע".

3.דין הערעור להידחות. נקודת המוצא לדיוננו מצויה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. מהוראת-חוק זו עולה כי בשונה מההליך האזרחי, אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד גישה זו מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, שעניינם חפותו או אשמתו של אדם וכן מידת עונשו. בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם להבדיל מהמדינה, ייטה בית-המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו. רגישות זו נגזרת מהפוטנציאל הטמון בהליכים פליליים לפגיעה בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם (ראו: בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח , פ"ד נז(1) 1 מפי השופטת דורנר). עם זאת, אין משמעות הדבר כי מתן אורכה בהליכים פליליים ייעשה כדבר שבשגרה, שהרי זהו היוצא מן הכלל. בהתחשב בעקרון סופיות הדיון ובצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; בהתחשב באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור; אין ליתן אורכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בפלילים, אלא בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת. בהקשר זה, כבר נפסק כי: "ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה...". (ראו והשוו: דברי השופט ד' לוין בב"ש 230/86, ע"פ 947/85 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353).

בנסיבות העניין שבפניי, שקל הרשם את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין ובא למסקנה כי "כבד לו הנטל עד מאד והכריע את הכף לחובת המבקשים [המערערים]". לא מצאתי להתערב במסקנה זו. כאמור, מדובר באיחור של ארבע שנים ממתן פסק-הדין נשוא בקשת רשות הערעור. ניהול ההליך לעת הזו יהיה כרוך בקשיים ראייתיים ודיוניים עקב חלוף הזמן הניכר ובהתחשב בהליכים השונים שנוהלו כנגד המערערים בגין הפרת פסקי-הדין נשוא בקשתם. לכך יש להוסיף כי על-פני הדברים, סיכוייה של בקשת רשות הערעור - אפילו הוגשה במועד - אינם גבוהים, בהתחשב בכך שרשות ערעור נועדה ליתן מענה למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות והשלכות כלליות, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. זאת ועוד; לצורך הערעור שבפניי, לא שוכנעתי כי העדר ייצוגם של המערערים בהליכים הקודמים הוביל לעיוות דין המצדיק הארכת מועד כמבוקש. בחינה לכאורית של ההליכים הקודמים מלמדת כי נסיבותיהם האישיות של המערערים ואף טענתם בדבר קיומו של מבנה קודם ששופץ, נשקלו על-ידי בתי-המשפט שדנו בעניינם על אף העדר ייצוגם המשפטי אותה עת. בהתחשב בכל אלה, ובשים לב למשך האיחור, אין די באי ייצוגם המשפטי של המערערים בהליכים הנדונים ואף בנסיבותיהם האישיות, כדי להקים עילה מספקת להארכת מועד כמבוקש.

אשר על כן, הערעור נדחה.