פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1014/18
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
אהרון מאור סויסה
בקשה להארכת מועד
לנקיטת הליך; תצהיר משלים לבקשה; תשובת המשיב מיום 16.2.2018
החלטה
עסקינן בבקשה מטעם המדינה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר הדין אשר ניתן בעניינו של המשיב ביום 21.12.2017. על פי הנטען בבקשה, ביום 4.2.2018 - הוא היום האחרון להגשת הערעור - ניסה שליח מטעם המדינה להגיש הודעת ערעור בלתי מנומקת, אולם מזכירות בית המשפט העליון סירבה לקבל את הודעת הערעור מן הטעם שלא צורפו לה עותקים מכתב האישום ומהכרעת הדין. בקשת הארכה שלפניי הוגשה למחרת היום, ביום 5.2.2018, וצורפה לה הודעת הערעור הבלתי מנומקת. ביום 11.2.2018 השלימה המדינה את בקשתה והגישה תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות שהועלו על ידה (ובאותו מועד אף הגישה את נימוקי הערעור). המשיב מתנגד לבקשת הארכה.
כידוע, לצורך קבלת ארכה בפלילים מבקש הארכה אינו נדרש להציג "טעם מיוחד" (אמת המידה להארכת מועד בהליכים אזרחיים), ודי שיבסס קיומו של "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט שיקולים שונים ובהם משך האיחור; ההצדקה הנטענת לאיחור; וסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל
(25.07.2006);
בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל
(11.08.2009)). על אף הגישה המקלה בהשוואה להארכת מועד בהליכים אזרחיים, הכלל הוא שגם בהליכים פליליים יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בדין, וממילא הארכת מועד לא תינתן כדבר שבשגרה.
זאת ועוד: על פי הגישה הנוהגת בפסיקה, בקשות ארכה להגשת הליכים ערעורים פליליים המוגשות מטעם המדינה נבחנות ביתר קפידה לעומת בקשות ארכה דומות המוגשות מטעם הנאשם. עם זאת, גם בקשות ארכה מטעם המדינה נבחנות ומוכרעות על פי מכלול הנסיבות הקונקרטיות של העניין, תוך איזון בין השיקולים השונים (בג"ץ 1860/13 וקסמן נ' אל"מ אודי בן אליעזר, התובע הצבאי הראשי , פסקה 46 (11.5.2014); בש"פ 63/11 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל - כל ישראל חברים , פסקה 8 (13.1.2011); בש"פ 9134/16 מדינת ישראל נ' טאהא , פסקה 3 (22.12.2016)).
משבחנתי את המקרה שלפניי על רקע אמות המידה הנזכרות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שהכף נוטה במקרה זה לעבר קבלת בקשת הארכה.
עסקינן באיחור קצרצר של יום אחד בלבד, מה גם שהמדינה לא התעלמה מסד הזמנים הקבוע בדין וניסתה להגיש את הודעת הערעור בזמן . בנסיבות העניין נראה כי התקלה אשר הובילה לאיחור אירעה בתום לב. גם העובדה שעסקינן בערעור בזכות (להבדיל מבקשת רשות ערעור) שוקלת לטובת היענות לבקשה, וכן אציין כי לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור אני סבור - מבלי להביע עמדה לגופם של דברים - כי ראוי לאפשר למדינה להביא את טענותיה לפני ערכאת הערעור. עוד אוסיף, כי אין ממש בטענת המשיב לפיה הודעת הערעור אותה ביקשה המדינה להגיש הייתה פגומה מחמת היותה בלתי מנומקת. אכן, לא אחת מוגשות הודעות ערעור פליליות בלתי מנומקות, לצד בקשה להגיש את נימוקי הערעור בנפרד, במועד מאוחר יותר, מכוח סעיף 203 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982.
לא נעלמה מעיניי טענת המשיב לפיה בא כוחו הודיע לו שהמדינה לא הגישה ערעור על קולת העונש. ואולם המשיב לא ציין מתי בדיוק נמסרה לו ההודעה (ואזכיר כי בקשת הארכה הוגשה
בבוקרו של יום 5.2.2018, למחרת היום האחרון הקבוע בדין להגשת הערעור), מה גם שהטענה לא נתמכה בתצהיר. בנסיבות אלה ובשים לב ליתר השיקולים אשר פורטו לעיל, סבורני כי אין בטענת ההסתמכות, כשלעצמה, כדי להצדיק את דחייתה של בקשת הארכה.
הבקשה להארכת מועד מתקבלת אפוא. המזכירות תפתח תיק מתאים ותתייק בו את הודעת הערעור (מיום 5.2.2018), את נימוקי הערעור (מיום 11.2.2018) ואת החלטתי זו.
ניתנה
היום, ו' באדר התשע"ח (21.2.2018).
גלעד לובינסקי זיו, שופט
ר ש ם