רע"פ 2217/12 מדינת ישראל נ. זלמן בראשי ואחיו בע"מ

1.

התיק הועבר לעיוני לצורך הכרעה בבקשתם של המשיבים לדחיית בקשת רשות הערעור על-הסף מחמת איחור בהגשתה.

2.

המשיבים הועמדו לדין בבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע בעבירות הקשורות להעסקת עובדים זרים שלא כדין (עבירות לפי סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2) ו- 5 לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991). בית הדין האזורי זיכה את המשיבים מן העבירות שיוחסו להם. המדינה ערערה על פסק-הדין לפני בית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה את הערעור בדעת רוב. פסק-הדין ניתן ביום 24 .1.2012, בהיעדר הצדדים .

על פסק-הדין של בית הדין הארצי הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון; זאת בהתאם לסעיף 26(ג) לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקובע כי "פסק-דין בערעור לפי סעיף קטן (ב) דינו לענין ערעור נוסף כדין פסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור פלילי" . בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 15.3.2012, ובפתחה נרשם כי פסק-הדין של בית הדין הארצי התקבל בפרקליטות המדינה "לא לפני יום 31.1.12". בהודעה נוספת הבהירה המדינה כי בשל תקלה לא הוטבעה חותמת "נתקבל" על פסק-הדין בעת שהומצא למדינה, אולם "הוא הומצא בוודאות לפרקליטה שטיפלה בתיק ביום 5.2.12".

3.

על רקע זה הגישו המשיבים את הבקשה המונחת לפניי, לסילוק ההליך על-הסף בשל שהוגש לאחר-מועד. הטענה היא כי לפי הוראות סדר הדין הפלילי – החלים בענייננו – המועד להגשת הליך ערעורי נמנה מיום מתן פסק-הדין, והחריג שעניינו מועד ההמצאה חל רק לגבי נאשם שפסק-הדין ניתן שלא בפניו. המשיבים מדגישים את חשיבות אינטרס ההסתמכות של נאשם, המצפה כי לא יוטרד בהליך ערעורי לאחר חלוף המועד הקצוב בדין. אינטרס זה, לשיטתם, מצדיק את ההסדר הסטטוטורי הקובע מועד חד וברור להגשת הליך ערעורי מטעם המדינה. מכיוון שבענייננו הוגש ההליך בחלוף למעלה מ- 45 ימים ממועד מתן פסק-הדין של בית הדין הארצי (24.1.2012), גורסים המשיבים כי דין ההליך להידחות על-הסף.

4.

המדינה מצדה סבורה כי בקשת רשות הערעור הוגשה במועד. ביסוד עמדה זו של המדינה מונחת הפרקטיקה הנוהגת שלפיה – כך נטען – הכרעות דין של בית הדין לעבודה ניתנות לא אחת בהיעדר הצדדים. פרקטיקה זו, כך נטען, היא בהסכמתם של הצדדים. זאת ועוד, לעיתים קרובות המדינה מיוצגת בהליכים פליליים בבית הדין לעבודה על-ידי תובעים חיצוניים. לאור כל אלה, כך טוענת המדינה, יש לראות את מועד ההמצאה כמועד שבו הושלם "מתן" פסק-הדין, ועל כן זהו המועד שבו מתחיל מרוץ הזמן להגשת הליך ערעורי. המדינה מציינת כי מזכירות בית הדין הארצי אכן מחשבת את המועד להגשת ערעור על הכרעת דין ממועד ההמצאה, וכי גישה אחרת תוביל לפגיעה קשה ביכולתה של המדינה לתקוף הכרעות דין בתחום משפט העבודה, ואף עלולה להוביל למחיקת ערעורים פליליים תלויים ועומדים. לחלופין טוענת המדינה כי בנסיבות העניין יש להאריך לה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור, זאת במיוחד לאור השאלות העקרוניות המתעוררות בתיק.

5.

המשיבים הגישו תשובה לתגובה. לדבריהם, בית הדין הארצי ציין מפורשות בסיפא של פסק-דינו כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא "תוך 45 יום מיום מתן פסק דין זה". עוד טוענים המשיבים כי דרך הפרשנות שמציעה המדינה מוציאה מקרא מידי פשוטו, ללא הצדקה, וכי אין לקבל את טענת המדינה לגבי הפגיעה הצפויה מקיום ההוראה שלפיה מניין הימים מתחיל במועד מתן פסק-הדין (ולא במועד המצאתו). המשיבים מפקפקים בטענה לגבי סדרי העבודה במזכירות בית הדין הארצי, ומכל מקום, כך לשיטתם, אין להנציח נוהל שגוי. המשיבים מתנגדים לבקשה החלופית להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור, זאת בין היתר לאור העובדה שמדובר ב"גל גול שלישי" לאחר שהמשיבים זוכו בשתי ערכאות וגיבשו הסתמכות על כך שלא יוגש כנגדם הליך נוסף.

לאחר שקראתי בעיון את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשה החלופית להארכת מועד. לפיכך, לא ראיתי צורך לקבוע מסמרות באשר לשאלת האיחור בהגשת ההליך.

6.

סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) קובע כי התקופה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור היא 45 ימים מיום "מתן פסק הדין" (או מיום "מתן הנימוקים"). סעיף 200 מוסיף וקובע כי אם ניתנו פסק הדין או נימוקיו "לא בפני הנאשם, יתחילו התקופות האמורות בסעיף 199 לגבי הנאשם, מיום שהומצאו לו". על פניו הוראה זו מתייחסת לנאשם ולא למדינה. יצוין כי במובן זה ההוראה שבסעיף 200 לחוק סדר הפלילי שונה מן ההוראה הקבועה בתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שאין בה הבחנה בין בעלי-הדין בהליך אזרחי (ראו גם בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית , פס' 7 לפסק-הדין של כבוד השופט ג'ובראן (טרם פורסם, 24.1.2012)).

7.

עם זאת מתעוררת שאלה לגבי אופן מניין הימים במקום שבו בית משפט – במקרה מסוים או כעניין שבנוהג – אינו משמע את פסק-הדין בהליך פלילי בפני הצדדים אלא משגרוֹ בדואר. בנקודה זו התייחסו הצדדים לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעפ"א (ת"א) 80294/02 מדינת ישראל נ' יהלומי

(לא פורסם, 9.2.2005), שם נדונה השאלה בקשר למצב דברים שבו הצדדים הסכימו שפסק-הדין יישלח בדואר. עמדות השופטים נחלקו, כאשר הובעה דעה שלפיה גם בנסיבות האמורות יום מתן פסק-הדין הוא היום הקובע, ומנגד דעת הרוב הכירה באפשרות, במקרים מסוימים, לדחות את הטענה בדבר איחור בהגשת ההליך (כבוד השופטת ברלינר ראתה בהעלאת הטענה, בנסיבות אותו מקרה, משום חוסר תום-לב).

הנה כי-כן, מדובר בשאלה לא פשוטה, ובמקרה שלפניי לא ראיתי להביע עמדה נחרצת. טעם הדבר הוא, כאמור, שממילא סבור אני כי במקרה שלפניי יש צידוק ליתן ארכה להגשת ההליך, ככל שהדבר דרוש.

8.

לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך האזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית המשפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)).

יש להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת. דרישה זו יפה ביתר-שאת במקום שבו הבקשה להארכת מועד מוגשת על-ידי המדינה. כפי שנקבע באחת הפרשות: "בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם להבדיל מהמדינה, ייטה בית-המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו. רגישות זו נגזרת מהפוטנציאל הטמון בהליכים פליליים לפגיעה בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם" (עניין נגר

הנ"ל, פס' 3; ראו גם בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח , פ"ד נז(1) 1 (2002)).

9.

בענייננו, חברו יחד כמה שיקולים המהווים "טעם המניח את הדעת". ראשית , מדובר, לכל היותר, באיחור קל יחסית של ימים אחדים. שנית , המדינה פעלה מתוך הנחה שמניין הימים מתחיל ביום ההמצאה ולא ביום מתן פסק-הדין. בלי להכריע בעניין זה, כאמור לעיל, איני סבור כי בנסיבות המיוחדות מדובר בעמדה בלתי-סבירה, או כי התנהלות המדינה מבטאת זלזול בסדרי הדין או בצד שכנגד. שלישית , בלי להביע עמדה באשר לסיכויי בקשת רשות הערעור לגופה, ובלי להתעלם מכך שמדובר ב"גל גול

שלישי", סבורני כי אין לומר שעל פני הדברים ההליך אינו מגלה שאלה הראויה לבירור.

אשר על כן, החלטתי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור עד למועד הגשתה בפועל. המזכירות מתבקשת לתייק החלטה זו בתיק השופט.