בש"פ 4196/12 זלמן בראשי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של הרשם ג' שני (רע"פ 2217/12-ב'). הסוגיה שהתעוררה במסגרת ההליך בפני הרשם הייתה כפולה – ראשית, האם הוגשה בקשת רשות הערעור במועד, ושנית, בהנחה שהבקשה הוגשה שלא במועד, האם יש מקום להאריך את המועד להגשתה.

בהחלטתו, קבע הרשם כי אף תחת ההנחה שהבקשה הוגשה באיחור, מתקיים בנסיבות המקרה צידוק למתן הארכת מועד להגשתה. זאת, תוך התחשבות בכך שמדובר

בהליך פלילי, שבו הרף שעל המבקש לעמוד בו נמוך מזה הקבוע להליכים אזרחיים. בתוך כך, ציין הרשם כי אף תחת ההנחה שהמועד הקובע למניין הימים להגשת בקשת רשות הערעור מתחיל עם מתן פסק הדין, גם במקרים שבהם פסק הדין לא שומע, הרי שמדובר באיחור של ימים בודדים. עוד ציין הרשם כי ההליך, על פניו, מגלה שאלה הראויה לבירור. משני טעמים אלו קיבל הרשם את הבקשה להארכת מועד. למעלה מן הצורך ציין הרשם כי לדידו, פרשנות המשיבה כי מניין הימים להגשת בקשת רשות הערעור מתחיל ביום המצאת פסק הדין אינה בלתי סבירה (אף שכאמור, לא נדרש להכריע בסוגיה זו במסגרת ההליך הנוכחי).

במסגרת הודעת הערעור טוענים המערערים כי שגה הרשם בכך שלא הכריע בשאלה האם הוגש הערעור באיחור, וכי עצם הגשת הבקשה להארכת מועד כמוה כהודעה בהגשת ההליך באיחור. בהמשך לכך, טוענים המערערים כי שגה הרשם בקביעתו שדי בחשיבות הלכאורית של ההליך לשם מתן הארכת המועד, וכן כי לא ניתן משקל מספק להיות ההליך "גלגול שלישי".

דין הערעור להידחות.

ראשית, לא מצאתי כי נפל כל פגם באופן הנמקתו של הרשם. משנקבע כי מתקיימים בעניין הנוכחי נסיבות המצדיקות מתן הארכת מועד, ממילא אין צורך עוד להכריע בשאלה האם הוגש ההליך באיחור. יצוין בהקשר זה כי אין פסול בטענת המשיבה בדבר הגשת ההליך במועד תוך הגשת בקשה חלופית להארכת מועד. בכך, נחסכים הליכים משפטיים מיותרים, וכלל הסוגיות הנוגעות לאותו העניין מבוררות יחדיו.

בהמשך לאמור, משמצאתי, כפי שיוסבר להלן, כי אין מקום להתערבותי בהחלטת הרשם להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור, אף איני נדרש להכריע בשאלת המועד לתחילת מניין הימים לצורך הגשת הבקשה.

שנית, כידוע, שיקול הדעת המסור לרשם רחב הוא, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה – מעלה החמישה (לא פורסם, 29.8.2005); בש"א 3784/02 בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 23.5.2002)). אין מחלוקת, כי על הרף לצורך מתן הארכת מועד במסגרת ההליך הפלילי להיות נמוך מהרף בהליך האזרחי. זאת, שכן ההליך הפלילי נוגע הן לחירויות הפרט הבסיסיות ביותר הן לאינטרס הציבורי בצמצום פשיעה והגנה על שלטון החוק. במסגרת רף ההוכחה הנדרש בהליך הפלילי, יש מקום להבחין בין מקרה שבו המערער הוא מי שהורשע בערכאה דלמטה ובין ערעור מטעם המדינה על פסק דין מזכה, וככלל, על המדינה ירבוץ נטל כבד יותר להצדקת איחור בהגשת ההליך. יחד עם זאת, במקרה הנוכחי, מצאתי כי יש טעם רב בנימוקי הרשם למתן הארכת מועד להגשת הבקשה. העיון בבקשת רשות הערעור מעלה כי על פניו ההליך מעורר שאלה כללית, וכי חרף העובדה שמדובר בהליך ב"גלגול שלישי", הבקשה מגלה סיכויים לכאוריים מספקים לצורך מתן הארכת המועד. טעם זה, בשילוב עם פרק הזמן הקצר יחסית שחלף מיום תום המועד להגשת הבקשה אף לגישת המערערים, מצדיק את מתן הארכת המועד. בטרם סיום יודגש כי אין בפסק דיני זה כדי לקבל את פרשנות המשיבה לעניין מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בלא ששומע.

סוף דבר, הערעור נדחה.