בש"פ 4730/16 בש"פ 4730/16

1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 2.8.2015 בע"פ 2317-03-15 (להלן: פסק הדין ).

2.המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירות של מרמה, ניסיון מרמה וזיוף. ביום 25.2.2015 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש מאסר בפועל של שלושים ושישה חודשים, וזאת במצטבר לעונש מאסר של ארבעים חודשים שנגזר עליו בהליך קודם (להלן: העונש הקודם ). המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש. ביום 2.8.2015 פסקה ערכאת הערעור כי שנה אחת מתוך עונש המאסר שנגזר על המבקש תרוצה בחופף לעונש הקודם, ואילו השנתיים הנוספות ירוצו במצטבר לו. על פסק דין זה מעוניין המבקש להגיש בקשת רשות ערעור, ולצורך כך עותר הוא לקבלת ארכה מתאימה. לטענתו, מצבו הרפואי מנע ממנו להגיש את בקשת רשות הערעור במועד.

3.כלל הוא, כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי בפלילים (סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). על פי הפסיקה, לצורך מתן ארכה בפלילים לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת המידה להארכת מועד בהליכים אזרחיים), ודי כי יבסס קיומו של "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (11.08.2009)). ודוק: על אף הגישה המקלה בהשוואה להארכת מועד בהליכים אזרחיים, הכלל הוא שגם בהליכים פליליים יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בדין, וממילא הארכת מועד לא תינתן כדבר שבשגרה.

4.לאחר שבחנתי את בקשת הארכה שלפניי על רקע אמות המידה המפורטות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה הוגשה כעשרה חודשים וחצי לאחר מתן פסק הדין, כלומר - מדובר באיחור ניכר ביותר. אינני סבור כי עלה בידי המבקש להצביע על הצדקה מבוררת לאיחור זה. אמנם, מן המסמכים אשר צורפו לבקשה עולה כי בחודש פברואר 2016 עבר המבקש צינתור. עוד עולה, כי כחודש קודם לכן הגיש המבקש עתירת אסיר אשר עסקה באפשרותו לצאת מבית הסוהר לצורך ביצוע הצינתור. ואולם פסק הדין ניתן זמן רב קודם לכן (ביום 2.8.2015), ואין בנמצא הסבר מדוע לא יכול היה המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור בתוך פרק הזמן של ארבעים וחמישה ימים הקבוע בדין לשם כך. זאת ועוד, בקשת הארכה הוגשה כארבעה חודשים לאחר עריכת הצינתור, וגם לכך לא ניתן הסבר מספק. לאמור עד כה מתווסף הנתון, כי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור, העוסקת בחומרת העונש שהושת על המבקש, אינם נחזים להיות גבוהים.

נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה נדחית.