בש"פ 2850/13 עבדאללה חליל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

המערער הורשע (בגדרי הסדר טיעון) בשורה של עבירות ונגזר עליו, ביום 3.3.2013, עונש של מאסר בפועל לתקופה של 42 חודשים, מאסר מותנה וקנס (בסך 100,000 ₪). גזר הדין ניתן במעמד הצדדים, ומכאן שהמועד להגשת הערעור חל ביום 17.4.2013. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 21.4.2013, ונטען בה כי מדובר באיחור קצר הנובע מטעות חישוב – טעות שמקורה באי-הכללת ימי הפגרה במניין הימים. המדינה מתנגדת למתן הארכה, בציינה כי לא הוצג טעם ממשי לאיחור וכי סיכויי הערעור קלושים.

המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט סמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; את מהות ההליך העיקרי ואת סיכוייו הלכאוריים (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (11.08.2009)).

ראוי להדגיש, כי על אף הגישה המקלה יחסית בהשוואה להליך האזרחי, הובהר לא פעם כי הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

האם הוצג במקרה זה "טעם ממשי המניח את הדעת"?

לגבי משך האיחור – מדובר באיחור קצר למדיי – ההליך הוגש ביום 21.4.2013 (יום א), במקום ביום 17.4.2013 (יום ד).

לעניין סיבת האיחור – הטענה לעניין ימי הפגרה בעייתית. כלל ידוע הוא, כי בהליכים פליליים תקופת הפגרה אינה עוצרת את מרוץ הזמן להגשת ערעור (זאת בהיעדר הוראה מקבילה לתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובשים לב לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). ברור כי בא-כוח המבקש יכול וצריך היה להימנע מן הטעות, מה גם שלא מצאתי בבקשה פירוט לעניין סיבת הטעות.

לגבי מהות ההליך וסיכוייו – אין ספק שהמשוכה הניצבת מול המבקש גבוהה, בהינתן שהעונש שנקבע מצוי בתוך טווח הענישה המוסכם (ראו למשל ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (16.8.2007). עם זאת, יש לציין כי מדובר בערעור בזכות (להבדיל מבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי"), ויש לנקוט זהירות בהערכה מקדמית של סיכויי ההליך.

לאור האמור, החלטתי – לאחר היסוס – שלא לחסום את דרכו של המבקש לבית משפט זה, למרות המשוכה הגבוהה. הערעור יתקבל אפוא לרישום. החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.