בש"פ 1638/13 אלישע חייבטוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 30.5.2011, שלפיו הורשע המערער בשורה של עבירות ובהן רצח (במהלך אירוע שוד), ונידון למאסר עולם.

הבקשה הוגשה ביום 3.3.2013, קרי: קרוב לשנתיים לאחר פסק-הדין. את המבקש מייצגת הסנגוריה הציבורית. לטענת הסנגוריה, מצבו הנפשי של המבקש הדרדר במהלך המשפט, הוא שקע בדיכאון עמוק וניתק את קשריו עם הסובבים אותו, כולל סנגוריו. המבקש מיאן להיבדק על-ידי מומחה בתחום בריאות הנפש, סירב לקיים פרשת הגנה, נמנע מלשתף פעולה עם באי-כוחו ואף ביקש פעם-אחר-פעם כי ייצוגו יופסק תוך שהוא שֹם את מבטחו בבורא עולם. לאחר שניתן גזר-הדין המצב אף החמיר והקשר שבין המבקש לסביבתו נותק לחלוטין. מצב נפשי זה, כך נטען, הוא שהביא את המבקש לוותר על הגשת ערעור, אך כיום, משהוטב המצב הנפשי, חפץ המבקש לממש את זכותו למצות את ההליך המשפטי ולטעון לחפותו. לדעת הסנגוריה, מהותו של ההליך, מצבו הנפשי הקשה של המבקש וסיכוייו הגבוהים של הערעור מטים את הכף לטובת מתן הארכה למרות האינטרס בדבר סופיות הדיון. במסגרת הבקשה שלפניי מציגה הסנגוריה את עיקרי ההשגות על ההרשעה עצמה – הרשעה המושתתת לדידה

בעיקר על "רסיסי" הודאה לפני מדובב תוך-כדי הליך חקירתי פגום ופגיעה קשה בזכויותיו של המבקש.

המשיבה מתנגדת למתן ארכה. לטענתה, לא הוצגה ראיה בדבר מצבו הנפשי של המבקש לאחר פסק-הדין. עוד טוענת המשיבה כי יש להציב גבול גם למדיניות הליברלית הנוהגת בפרשנות התיבות "טעם ממשי המניח את הדעת". לדעת המשיבה, לאחר פרק-זמן כה ממושך מאז שניתן פסק-הדין, אין הצדקה לאפשר את בירור עניינו של המבקש, זאת על-חשבון תיקים רבים אחרים של מתדיינים שלא "איבדו עניין בגורלם". המשיבה מוסיפה וטוענת כי באת-כוח המבקש היום ייצגה אותו גם בבית המשפט קמא, וחזקה עליה שאילו סברה בזמנו שיש ממש בערעור, הייתה מגישה אותו חרף אדישותו של המבקש. המשיבה מזהירה מפני הפיכת עקרון הסופיות לאות מתה, למצער בתיקי רצח.

לאחר ששקלתי היטב את הבקשה והתגובה ונתתי דעתי לכלל השיקולים הרלוונטיים, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המיוחדות דין הבקשה להתקבל.

המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט סמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; את מהות ההליך העיקרי ואת סיכוייו הלכאוריים (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (11.08.2009)). ראוי להדגיש כי על אף הגישה המקלה יחסית בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

כאמור לעיל, משך האיחור הוא שיקול בעל חשיבות בבחינת בקשות להארכת מועד. בהקשר זה, הכלל הוא כי ככל שהאיחור בהגשת הערעור גדול יותר, כך גובר הנטל המוטל על מבקש הארכה, ועליו להציג טעמים חזקים יותר המצדיקים את האיחור (ראו בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל

(10.6.1997); בש"פ 8545/09 ציצ'ק נ' מדינת ישראל (12.11.2009)).

בענייננו, כאמור, מדובר באיחור ניכר ביותר – מצויים אנו היום קרוב לשנתיים לאחר פסק-הדין. עובדה זו מגביהה מטבע הדברים את המשוכה שעל המבקש לצלוח בבואו לעתור לפתיחת דלתותיו של בית המשפט העליון. עם זאת, שיקול זה אינו עומד לבדו. גם במקום שבו מדובר באיחור ממשי עשוי בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד, ובלבד שקיימים נימוקים כבדי-משקל הגוברים – באיזון הכולל – על העקרונות בדבר סופיות, וודאות ויציבות.

במקרה שלפניי, מונחים על הכף כמה שיקולים בולטים:

ראשית , מהותה של ההרשעה וחומרתה; המבקש הורשע בעבירת רצח (ובעבירות נוספות), כשתוצאת ההרשעה היא עונש מאסר עולם המהווה פגיעה קשה בחירותו של אדם.

שנית , הטענות לגבי מצבו הנפשי של המבקש. הסנגוריה מתארת באריכות את התרשמותה בדבר ההידרדרות במצבו הנפשי של המבקש, שהתבטאה בין היתר בפגיעה ביכולת לקבל החלטות מושכלות ובחוסר נכונות לשתף פעולה עם עורכי הדין – הן במהלך המשפט הן לאחריו. לדברי הסנגוריה, מדובר ב"התנהגות חריגה ביותר של אדם אשר איבד עניין בגורלו". חשוב להבהיר כי ככלל בחירתו של אדם לוותר על אפשרות הערעור אינה עילה למתן ארכה, גם אם אחר-כך חל אצלו "שינוי לבבות". להיפך, אדם שאיבד עניין בהליך המשפטי ואינו פועל למצותו אמור, ברגיל, לשאת בתוצאות הנובעות מכך. עם זאת, בענייננו נטען כי לא מדובר בבחירה מושכלת, אלא בהתנהלות חריגה הנובעת ממצב נפשי קשה. לעניין זה מפנה הסנגוריה בין היתר לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, שבו נרשמו אמירות שונות לגבי מצבו הנפשי של המבקש. ראוי להדגיש כי גם בית המשפט קמא התייחס בפסק דינו להתנהלותו של המבקש במהלך המשפט, וציין כי בשלב מסוים ניתן צו לפסיכיאטר המחוזי לבדוק את מצבו הנפשי (דא עקא, שבחוות-הדעת הפסיכיאטרית נכתב כי המבקש מיאן להיבדק). מיותר לציין כי אין זה המקום לקבוע ממצאים לגבי מצבו הנפשי של המבקש, אז ועתה. עם זאת, לצורך הבקשה שלפניי ראיתי לנכון להסתפק בטענות הסנגוריה לגבי התרשמותה מן המצב הנפשי של המבקש (התרשמות שכאמור יש לה ביטוי גם בפרוטוקול הדיון), זאת במיוחד כאשר המדינה בתגובתה אינה טוענת כמעט דבר בעניין זה .

שלישית , אין ספק כי מדובר במקרה קשה ומורכב, זאת לא רק מהבחינה שעסקינן בתיק רצח, אלא גם מבחינות נוספות – די שאציין את התייחסותו של בית המשפט קמא למחדלי החקירה ולפגיעה בזכותו של המבקש להיוועץ בעורך-דין, ואת סירובו הנחרץ של המבקש להעיד – סירוב שהסנגוריה קושרת למצבו הנפשי (יצוין כי בהכרעת הדין בחירתו של המבקש שלא להעיד מוזכרת כחיזוק ראייתי). יובהר כי איני מביע כל עמדה בדבר סיכויי הערעור, וכמובן איני נכנס לקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לכלל הסוגיות המורכבות שהונחו לפניו. אולם, סבורני כי לצורך הבקשה שלפניי יש לקבוע שמדובר בהליך הראוי לבירור.

סיכומם של דברים: מדובר במקרה יוצא-דופן, שבו מצטברים כמה שיקולים המטים את הכף לטובת מתן ארכה למרות האיחור הניכר. עם זאת, מובהר כי על הסנגוריה הציבורית להגיש את הערעור עד ליום 17.4.2013, וכי על הערעור להיות מנומק (ולא ערעור "פורמאלי" בלבד).

הסנגוריה תציין את דבר הארכה בפתח ההליך, ותצרף את החלטתי זו כנספח.