בש"פ 5875/14 מדינת ישראל נ. איברהים אגרביה

בבית המשפט העליון

בש"פ

5875/14

לפני:

כבוד השופט נ' הנדל

המערערת:

מדינת ישראל

נ

ג

ד

המשיב:

איברהים אגבריה

ערעור על החלטת רשמת

בשם המערערת:

עו"ד אריה פטר

בשם המשיב:

עו"ד שלמה ניסים

פסק-דין

1.

מונח לפניי ערעור על החלטת רשמת בית המשפט העליון (בש"פ 8345/13, כבוד הרשמת

ל' בנמלך ), אשר קיבלה את בקשת המשיב להאריך את המועד להגשת ערעורו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 139/01, כבוד השופטים י' דר, ס' ג'ובראן ו- ר' ג'רג'ורה ). פסק הדין ניתן בתאריך 10.4.2003, הרשיע את המשיב בביצוע עבירת רצח וגזר עליו עונש מאסר עולם. קרי, נתבקשה ונתקבלה הארכת מועד להגשת הערעור בלמעלה מעשור.

אכן, מדובר במקרה חריג בו הוגשה הבקשה בחלוף פרק זמן ממושך מאוד ממתן פסק הדין בעניינו, בעוד שאף לפי קביעת כבוד הרשמת לא ניתן נימוק מספק באשר לכל משכו של האיחור. ואולם, אקדים ואציין כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטות בהן שיקול הדעת המסור לרשמים הוא רחב, כגון החלטות בדבר הארכות מועד (ראו למשל: בש"פ 3489/12 מרצ'בסקי נ' מדינת ישראל (7.5.2012); ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353, 356-355 (1986)). זאת בייחוד כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד בהליך פלילי, המוגשת על ידי נאשם המבקש לערער על הכרעת דינו. לאחר עיון בהחלטת כבוד הרשמת ובחומר שהונח בפניי, ולאחר שמיעת הצדדים בדיון – מצאתי כי דין הערעור להידחות. לנוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, כפי שיתוארו בקצרה להלן, לא נפלה שגגה בהחלטתה המנומקת של הרשמת המצדיקה התערבות ערעורית.

רקע

2.

על פי עובדות כתב האישום, בהן כפרו המשיב ונאשם נוסף (להלן: פהד ), שידל פהד את המשיב ואדם שלישי (להלן: מנסור ), שניהם קרובי משפחתו, לדקור את המנוח. למחרת היום תקפו המשיב ומנסור את המנוח עת רעה את צאנו, דקרוהו בסכין והמשיב אף הכה את המנוח באמצעות גרזן שנמצא בכליו של המנוח. כתוצאה מכך מת המנוח. כאשר סיפרו זאת לפהד, הוא כעס על המתת המנוח, הורה למשיב ולמנסור לקבור את הגופה בשעת לילה מאוחרת ופהד שרף את הבגדים שלבשו בעת הרצח, חלק מבגדי המנוח וחלק מכלי הרצח. בהמשך אמר פהד לשניים לקבור את הגופה עמוק יותר באדמה, והשניים עשו כן.

פסק הדין בעניינם של המשיב ופהד ניתן פה אחד, בעוד כנגד מנסור לא הוגש כתב אישום בגין המעשים המתוארים. זאת כחלק מהסכם שנחתם עימו, לפיו ישמש כעד מדינה במשפט. המשיב הורשע בעבירת רצח ופהד הורשע בעבירה של שידול לחבלה בנסיבות מחמירות וסיוע לאחר מעשה, וזוכה מעבירת הריגה. בנוסף הורשעו השניים בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. על המשיב הוטל כאמור עונש מאסר עולם ועל פהד נגזרו שמונה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר מותנה.

לאחר הכרעת הדין הומלץ על ידי עורכת הדין שמונתה למשיב מטעם הסנגוריה הציבורית להגיש ערעור בעניינו. אף הוכנה טיוטת ערעור על ידה והמלצתה נשלחה לסנגורית המחוזית. אולם, בשל תקלה שפשרהּ לא הובהר, ההמלצה לא הגיעה ליעדהּ, העניין לא טופל, לא הוגש ערעור במועד ואיש לא הודיע על כך למשיב. העובדה כי לא הוגש ערעור בעניינו התחוורה למשיב רק כעבור זמן ממושך, במועד שאינו זכור לו, בתקופה בה צרך סמים באופן מזדמן ולדברי בא כוחו לא יכל לקדם את ענייניו. לטענתו, המשיב הפסיק לצרוך סמים במהלך שנת 2010 וסבר כי אינו יכול להגיש ערעור בעצמו. רק בשנת 2011 פנה המשיב למחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית. אך גם בחינת פנייתו התעכבה ונמשכה כשנתיים ובעקבותיה הוגשה הבקשה להארכת מועד.

לעומת זאת, ערעורו של פהד כנגד הכרעת הדין וגזר הדין הוגש במועד לבית משפט זה. בשנת 2004 התקבל ערעורו באופן חלקי כך שהוא זוכה מעבירת השידול, הרשעתו בגין סיוע לאחר מעשה נותרה בעינה ודינו נגזר לשלוש שנות מאסר בפועל. נקבע כי לעניין עבירת השידול, מעבר לעדותו של מנסור לא נמצא סיוע ראייתי כנדרש. זאת בניגוד לעבירת הסיוע לאחר מעשה, לה היה סיוע ראייתי מספק. נקבע כי לא ניתן להסיק מהסיוע הראייתי שנמצא לעניין עבירת הסיוע על עבירת השידול (ע"פ 7752/03 חלאילה נ' מדינת ישראל (28.9.2004), כבוד המשנה לנשיא א' מצא והשופטים י' טירקל ו- א' חיות ).

טענות הצדדים

3.

בערעור שבפניי טוענת המערערת כי בהחלטת הרשמת ניתן משקל מכריע לחומרת העבירה בה הורשע המשיב. זאת על חשבון הדרישה ל"טעם ממשי המניח את הדעת" באשר לאיחור הממושך. לגישתה, להחלטה מעין זו ישנן השלכות רוחב רבות, אשר תשפענה בין היתר על סופיות הדיון והעומס הכבד בו שרויים ממילא בתי המשפט. גם לגופו של עניין סבורה המערערת כי במקרה הנידון האיחור הממושך אינו מוצדק ולא ניתן לו נימוק במידה הנדרשת, כי יש לדחות נורמטיבית את הטענה לפיה שימוש בסמים מהווה טעם לכך שהמשיב לא פעל בעניין ערעורו שנים רבות וכי סיכויי הערעור קלושים.

מנגד, בא כוחו של המשיב, שמונה על ידי הסנגוריה הציבורית, סומך ידיו על החלטת הרשמת ועל רף ההתערבות של ערכאת הערעור בהחלטות בהן מסור לרשמים שיקול דעת רחב. זאת בייחוד כאשר מדובר בהחלטה לטובת נאשם שאינה מובילה לתוצאה בלתי הפיכה, אלא לעצם מתן הזכות לערער לראשונה על הכרעת הדין. בא כוחו של המשיב הפנה בעניין זה לפסיקה ענפה באשר לנכונות בתי המשפט להיענות לבקשות להארכת מועד בפלילים המוגשות על ידי נאשמים שהורשעו ומרצים את מאסרם, לנוכח החשיבות בבירור האמת בעניינם. לגופו של עניין נטען כי מדובר במקרה ייחודי בנסיבותיו המצדיק את החלטת הרשמת על אף האיחור הממושך וכי סיכויי הערעור גבוהים. לסיום, טוען בא כוח המשיב כי ערעור המדינה בענייננו הוגש כמעט בחלוף המועד, מבלי שהמערערת הודיעה על כוונתה לערער ובסמוך ביותר למועד הגשת הערעור בהליך העיקרי כפי שנקבע על ידי הרשמת. ולכן מדובר לשיטתו במעשה עשוי ובפגיעה בציפייתו של המשיב. בנסיבות העניין, ולנוכח מהות בקשת ההארכה מושא הערעור שלפניי, דומה כי לטענה זו משקל נמוך יותר.

דיון והכרעה

4.

במסגרת בקשה

למתן הארכת

מועד

בפלילים

לפי

סעיף

201 לחוק

ס דר

הדין

הפלילי

[נוסח

משולב], התשמ"ב-1982, על בית המשפט לבחון

את

משך

האיחור,

ההצדקה

הנטענת

לאיחור

וסיכוייו

הלכאוריים

של

ההליך

העיקרי (ראו

למשל

בש " פ 5988/06 נגר

נ' מדינת

ישראל (25.7.2006)). אלו

משלימים

זה

את

זה

לפי

נסיבות

העניין .

להליך הפלילי משמעויות מעשיות וחברתיות רבות. על כן, אף במסגרת בקשה להארכת מועד אין להתעלם ממכלול הנסיבות ומההיבטים החברתיים והציבוריים של ההליך הפלילי ככלל, וזה שלפנינו בפרט, ומנקודת המוצא כי עיקרו של ההליך הפלילי הוא עשיית הצדק וגילוי האמת הן לנאשם והן לציבור, לרבות הקרבן ומשפחתו (ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353 (1986)).

אך זאת תוך הכרה במעמדו המיוחד של הנאשם בהליך הפלילי והחובה לשמור על זכויותיו.

כך

נהגה

הרשמת

במקרה

דנא, עת

התחשבה

בין

היתר

בחומרת

העבירה

בה

הורשע

המשיב. לאחר

שעיינתי

בחומר

שהונח

לפניי

מצאתי

כי

לא

ניתן

לשיקול

זה

משקל

מכריע ובלעדי, בניגוד לטענת בא כוח המדינה. שיקול זה

נלקח

בחשבון

במסגרת

בחינת

ההצדקה לאיחור

וסיכויי

הערעור, אותם

כאמור

יש

לבדוק

במסגרת

בקשה

זו כפי שיפורט .

בטרם אכנס בעובי הקורה תצויינה ארבע הערות: הראשונה , הדין אינו מגביל את התקופה בגדרה ניתן להגיש בקשה להארכת מועד. רוצה לומר, התקופה הנידונה עודנה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. השנייה , התקופה מושא הבקשה היא ארוכה ביותר. על פניה היא מובילה למסקנה כי אין זה ראוי להאריך את המועד. ברי, כי ככל שהתקופה ארוכה יותר – הנטל על כתפי המבקש גובר. כך ביתר שאת כאשר עסקינן בתקופה שאורכה קיצוני. השלישית , לזכותה של המדינה ייאמר שהיא מפגינה גמישות והבנה כלפי איחורים במועד הגשת ערעור שאינם ארוכים מצד נאשמים, תוך הפנמת מעמדה הייחודי בהליך הפלילי. העניין צויין לשבח. לצד זאת, התנגדותה לבקשת הארכת המועד במקרה דנא מובנת לגמרי. הרביעית , החלטת הרשמת מאוזנת עד מאוד ומאופיינת בענייניות ורגישות לכלל השיקולים המתחרים.

5.

באשר לבחינת ההצדקה

להגשת ערעור באיחור, בהליך הפלילי

אין

נדרשים

ל " טעמים

מיוחדים"

כפי

שנדרשים

בהליך

אזרחי על פי מצוות מחוקק המשנה (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עמדת הפסיקה היא כי יש להראות

ל " טעם

ממשי

המניח

את

הדעת״ (ב"ש 344/86 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 643 (1986); פרשת נגר, לעיל ). עם זאת, על אף שמדובר ברף פחות מחמיר, אין משמעות הדבר כי ניתן לדלג בקלות מעבר למשוכה זו.

במקרה דנא, כפי שפירטה הרשמת בהחלטתה, אמנם נראה כי גם למשיב חלק במשך האיחור הניכר, אך לצד זאת עולה צבר נסיבות ייחודיות, ארבע במספר:

א.

מחדליה הקשים של הסנגוריה הציבורית

6.

המחדלים של הסנגוריה

הציבורית באופן טיפולה בתיק זה משתרעים לכל אורכו. תחילה, איש לא שם לב כי טיוטת הערעור לא הגיעה ליעדה והערעור לא הוגש בזמן, וזאת מבלי שהמשיב יודע על כך. בהמשך, אף כאשר התגלתה התקלה, הסנגוריה בחרה שלא להגיש מיוזמתה בקשה להארכת מועד או ליידע את המשיב באשר לאפשרות זו העומדות לו. תמיהה זו באשר לאי נכונות הסנגוריה לבחון מחדש את עניינו של המשיב או החלטתה שלא להגיש ערעור בעניינו התעצמה עם קבלתו החלקית של ערעורו של פהד עוד בשנת 2004 (ראו לדוגמה ע"פ 465/70 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 557 (1971), בו לאחר זיכוי אחת מן המעורבים בפרשה הוסבה תשומת ליבו של המעורב השני באשר לאפשרותו להגיש ערעור, אף בחלוף המועד).

אינני

מביע

עמדה

באשר

להשפעת

זיכויו

החלקי

של

פהד כלפי

המשי ב – אך מן

הראוי

היה

כי

העניין

ייבחן

על

ידי

הסנגוריה.

טיפול לקוי זה נמשך אף

לאחר

שהגיש

המשיב

את

בקשתו למחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית

בשנת 2011 וחלפו כשנתיים עד שהתגלה כי אין מדובר בבקשה "קלאסית" למשפט חוזר. המחדל זועק בעד עצמו.

חומרתו של המחדל, וליתר דיוק המחדלים, מועצמת לנוכח מעמדה המיוחד של הסנגוריה הציבורית. גוף זה הוא בעל מעמד ממסדי יותר בהשוואה למשרדי עורכי דין פרטיים. הוא גוף האמון, מטעם המדינה והציבור, על ייצוגם של נאשמים שידם אינה משגת לשכור את שירותיו של עורך דין פרטי. ככזה, האחריות המוטלת עליו היא רבה. לכן, אי הגשת הערעור על ידה חמורה עוד יותר, ואף ניתן להבין מדוע המשיב הסתמך על הסנגוריה הציבורית שתטפל בעניינו ולא תזנח אותו. מדובר בהסתמכות משמעותית וחשובה של הציבור, לרבות נאשמים, על תפקודה של הסנגוריה. הרי המשיב אינו יכול לפנות לסנגוריה ציבורית אחרת. אחרי ככלות הכל אין מדובר בעורך דין פרטי בודד, אלא גוף עם מחלקות שונות ומנגנוני פיקוח שונים. הסנגוריה הציבורית אף מהווה חלק ממשרד המשפטים. העיקר הוא ההסתמכות של המשיב על כך שעניינו נמצא בטיפול בידיים ציבוריים נאמנות.

כמובן, לא ניתן להשלים עם מצב דברים שכזה, המעניק מעין יתרון מעשי לסנגוריה הציבורית על פני עורך דין פרטי בהגשת בקשות להארכות מועד דווקא 'בזכות' מחדליה. אך גם לכך נתנה הרשמת את דעתה. כפי שכתבה: "נציג הסנגוריה הציבורית הבהיר כי כיום קיים הליך עבודה מסודר לעניין הגשת הליכים ערעוריים וכי זה מגובה במערכת מידע ממוחשבת ומנגנוני בקרה שונים אשר נועדו למנוע תקלות כגון זו שאירעה בענייננו, ויש לקוות ולצפות כי תקלה כגון דא אכן לא תתרחש בשנית" (עמוד 10 להחלטה). נתון זה מחזק את נסיבותיו החריגות של המקרה שבפניי. תקלות כגון דא מבחינת היקף הזמן לא צפויות עוד להתרחש, וטוב ואף חיוני שכך. יש באמור אף כדי להפחית משמעותית מחששה של הפרקליטות באשר להשלכות רוחב אפשריות כתוצאה מהחלטה זו. ארשה לעצמי להוסיף כי מניסיוני, הסנגוריה הציבורית נוהגת באופן כללי להקפיד על המועד להגשת ערעור פלילי.

ועדיין אורך תקופת האיחור מעורר קושי, לו טענה זו הייתה עומדת לבדה. מענה חלקי ומשלים לכך מצוי בהמשך, ובעיקר בנסיבה הבאה.

ב.

מצבו של המשיב

7.

יושם אל לב כי יכולותיו

הקוגניטיביות

של

המשיב הן ירודות במיוחד. הוא

סיים

שלוש

שנות

לימוד בלבד ומתקשה

בקרוא

וכתוב.

לפיכך,

מתקבלת

ביותר

על

הדעת

טענתו

כי

במשך

תקופה

ארוכה

כלל

לא

ידע

כי עומדת לו זכות

להגיש

ערעור

בעצמו. בנוסף, בעקבות

האירוע

בגינו

הורשע, על נסיבותיו,

התרופף

הקשר

בינו

לבין

משפחתו,

ועולה

כי

הם

לא

סייעו

לו

לאמוד

את

מצבו

המשפטי. נטען כי המשיב היה נתון במצב נפשי קשה עקב הנתק ממשפחתו. לכך יש להוסיף את התמכרותו של המשיב לסמים. בתיקו האישי של המשיב בבית הסוהר יש תיעוד לפיו הוא התמכר לסמים עוד בגיל 13 ואף השתמש בסמים בבית הסוהר באופן מזדמן. לטענתו, הוא הפסיק לצרוך סמים בשנת 2010, הגם שלא עבר הליך גמילה מסודר.

התמונה הכוללת של מצבו האישי של המשיב מחריגה אותו מאסירים אחרים. קורות חייו הקשים והמורכבים, עוד מגיל צעיר, מקשים על תפקוד נורמטיבי בכלל, ועל עמידה על זכויותיו המשפטיות בפרט. צודקת הרשמת כי בתקופה שלאחר גמילתו מסמים ועד להגשת הבקשה על ידו, רכיב התמכרותו לסמים איבד מכוחו. עניין זה מחליש את בקשת המבקש, ואף ניתן לערער על מידת המשקל שיש להעניק לרכיב זה מלכתחילה. ברם, רכיב ההתמכרות לסמים לא גובר על המכלול. ראשית, שינוי כזה אינו בינארי וחד-שלבי. שנית, יתר נתוניו האישיים הקשים של המשיב לא השתנו. אף אם חלף פרק זמן ממועד גמילתו מסמים ועד להגשת הבקשה, שבמהלכו ניתן להקשות יותר על התנהגות המשיב בכל הקשור לטיפולו בנושא הערעור, ניתן להשיב כך: תקופה של כשנה נבלעת במידה מסוימת במלוא התקופה, ובכל מקרה כאמור יכולותיו הקוגניטיביות הדלות של המשיב עומדות בעינן למשך כל תקופת האיחור.

נסיבה זו של יכולותיו האישיות של המשיב יש לבחון לצד הנימוק הקודם של מחדלי הסנגוריה.

ג. עבירת רצח

8.

אף התביעה אינה חולקת על מעמדה המיוחד של עבירת הרצח לפי סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לרבות עונש החובה שנקבע לצידה – עונש מאסר עולם. הניסיון המשפטי מלמד כי עניין זה עשוי להשפיע על סוגיות נוספות במשפט, כגון הגשת ראיות חדשות על ידי הנאשם במהלך הערעור. די לסכם ולומר כי אמנם לכל נאשם שהורשע ונענש עומדת זכות ערעור, אך נדמה כי החשיבות לשמור על זכות זו, גם בהתמודדותה עם היבטים דיוניים, מתחזקת במיוחד כאשר העבירה בה הורשע הנאשם היא עבירת הרצח. ושוב, שיקול זה אינו יחיד ובלעדי.

ד.סיכויי הערעור

9.

סיכויי הערעור מהווים שיקול עצמאי בבחינת בקשות להארכת מועד להגשת ערעור. יש לחדד את הנקודה כאשר מדובר בערעור בפלילים. בשל האופי המיוחד של הליך זה ופער הכוחות בין הצדדים – נדמה למשל כי לו היה מדובר בתקופה קצרה, כגון איחור של שבועיים ביחס לעבירה שאינה חמורה, ומתוך הנחה שהפרקליטות הייתה מתנגדת לבקשה – היה מקום לקבל את הבקשה גם אם סיכויי הערעור נמוכים בצורה מובהקת. לעומת זאת, כאשר מדובר בתקופה ארוכה במיוחד, סיכויי הערעור עומדים יותר במרכז הבמה. בלא הצגת תשתית של סיכויי הערעור לכאורה – הכף עשויה ליטות לעבר דחיית הבקשה. רוצה לומר כי במקרה קיצוני, כגון המקרה שבפניי, יש להתייחס לסיכויי הערעור גם כשיקול השזור בבחינת משך האיחור וההצדקה לו.

בחינת סיכויי הערעור היא מלאכה רגישה. מדובר כידוע בבדיקה לכאורה, מבלי להיכנס בעובי הקורה. כאן עסקינן במקרה בו המשיב הורשע בביצוע עבירת רצח, מבלי שנמצאה גופתו של המנוח, על אף שהסכם עד המדינה עם מנסור כלל את מסירת מיקומה. כמו כן עולה כי לא הוגשה כל ראיה חפצית אחרת. ההרשעה התבססה בעיקר על עדותו של מנסור, שנקבע כי היה שותף דומיננטי בביצוע העבירה, על הודאת המשיב והשחזור שביצע. ניכר מפסק הדין כי השחזור המצולם הותיר רושם עז ומשכנע על השופטים. לא נראה בנסיבות העניין כי דרך המלך היא שרשם בית המשפט יתרשם ישירות מהשחזור על מנת לחרוץ את גורלה של הבקשה להארכת מועד. יוזכר עוד שכאמור, פהד זוכה מעבירת השידול מנימוק משפטי כי לעדות עד המדינה לא נמצאה ראיית סיוע כנדרש.

לעמדת המערערת, סיכויי הערעור קלושים משום שההרשעה נשענת על ממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בייחוד ביחס למנסור ולמשיב. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. אלא שבבקשה להארכת מועד ציין בא כוח המשיב כי בכוונתו לערער כנגד התעלמות לדבריו מעובדות וסתירות פנימיות בגרסת מנסור ובין גרסתו של מנסור לבין גרסת המשיב. בנוסף, ברצונו של הסנגור לטעון נגד עריכת הסכם עד המדינה עם עבריין עיקרי לצד אי-מציאת הגופה, העדר מניע של המשיב לביצוע הרצח, השלכת זיכויו של פהד על המשיב וטענה להעדר סיוע ראייתי גם בעניינו של המשיב. יובהר כי במסגרת הערעור שבפניי לא נדרשתי לנימוקי הערעור בכתב שלא הונחו בפני הרשמת.

המסקנה המתבקשת היא כי גם לעניין סיכוייו לכאורה של הערעור קיים במקרה דנא מצבור נסיבות שאינן שגרתיות – הרשעה ברצח מבלי שנמצאה גופה, מבלי שנמצא כלי הרצח, כאשר נחתם הסכם עם עד מדינה, לאחר זיכוי פהד ועוד. בשלב זה כמובן שאינני קובע עמדה בעניין, ואין זה ברור כי זיכויו החלקי של פהד ישפיע על המשיב בשל המצב הראייתי השונה על פניו כנגד כל אחד מהם. ואולם, מדובר במכלול נסיבות ייחודיות מה, אשר בשלב זה הן מספיקות בכדי לקבוע שסיכויי הערעור על פניהם תומכים בקבלת הבקשה.

ארבע הנסיבות בכללותן

8.

ייתכן מאוד כי לו כל נסיבה עמדה לבדה, נכון היה לקבל את עמדת המדינה ולהורות על דחיית הבקשה להארכת המועד. ברם, זהו אינו המצב. ארבע הנסיבות – מחדליה של הסנגוריה הציבורית, מצבו של המשיב, עבירת הרצח בה הורשע וסיכויי הערעור – מקימות מעגל איתן. כוחן המצטבר של ארבע הנסיבות, והשפעת כל אחת מהן על רעותה – הם שניצבים בליבת ההכרעה.

אבהיר ואדגים. ככל

שנאשם

פחות

מכיר

ובקיא

בדין

ובזכויותיו, ומשתייך לקבוצה שמאופיינת במגבלה אישית – כך

גוברת אחריותה

של

הסנגוריה הציבורית כלפיו, ועליה

לדאוג

כי

עניינו

יטופל כראוי

ושמצבו

המשפטי

יובהר

לו.כאן המחדל של הסנגוריה הוא רב, אולי אף ללא תקדים, בעוד יכולותיו של המשיב מוגבלות באופן ברור. ברקע עומדת עבירת הרצח וסיכויי הערעור, אותם אין לשלול בשלב זה של ההליך. ניתן להמשיך בקו חשיבות האינטראקציה בין הנסיבות. לדוגמה, ההרשעה בעבירת רצח וגזר דין של מאסר עולם מבליטים את מחדליה של הסנגוריה. כך גם סיכויי הערעור עשויים להיות בעלי משקל רב יותר דווקא משום שמדובר בעבירת רצח. מצבו של המשיב אף הוא דורש יותר רגישות לשמירה על זכויותיו באיזון הכולל. אכן, התוצאה של קבלת הבקשה בחלוף תקופה כה ארוכה רחוקה מלהיות תוצאה מקובלת, אך מנגד הנסיבות על מרכיביהן יוצאות דופן אף הן.

שיקולים נוספים

9.

בית משפט זה פסק בעבר כי יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור באיחור של תקופה ממשית במקרים מיוחדים (ראו לדוגמה: בש"פ 857/08 סולטאן נ' מדינת ישראל (5.3.2008); בש"פ 1638/13 חייבטוב נ' מדינת ישראל (17.3.2013); בש"פ 3951/10 סולוביוב נ' מדינת ישראל (23.1.2011); וכן ראו תל"פ (חיפה) 31509-05-13 בוטבול נ' מדינת ישראל (8.7.2013)) . מודע אני לכך כי התקופות מושא הערעורים שהובאו הינן קצרות בצורה ניכרת וממשית מהמקרה דנא. אולם עדיין מדובר בתקופות ארוכות.

שיקול נוסף שטומן בחובו היבט מעשי הוא השלכה אפשרית של דחיית הבקשה בנסיבות תיק זה. עסקינן בערעור בזכות. זכות זו כפופה לכללים דיוניים, לרבות מועד הגשת הערעור. אך קשה להתעלם מכך שהתקלה הראשונה שאירעה בסנגוריה הציבורית היא שהובילה לכך שזכות זו נלקחה מהמשיב ללא ידיעתו. כמו כן, במסגרת האינטרס הציבורי שבחקר האמת ושיקולי צדק, תוך התחשבות בפערי הכוחות בין המדינה לבין הנאשם בהליך הפלילי, יש להתחשב בסיכויי הערעור. יוצא כי דחיית הבקשה להארכת המועד בענייננו עלולה לזקוף במלוא קומתה את הסוגייה באיזו מידה נגרם עוול למשיב והאם ניתן להשלים עימו. בל נשכח כי מסלול הערעור אינו המסלול היחיד להמשך בירור הרשעתו של נאשם בעבירת רצח. כמובן אינני קובע עמדה אם מקרה זה עומד במשוכות הגבוהות הנדרשות במסלולים האחרים. אולם, הליך הערעור הוא המסלול הטבעי להמשך בירור עניינו של המשיב, משערעור שכזה לא הוגש מעולם. שיקול זה אינו העיקר, אך יש בו כדי לחזק את דחיית הערעור שבפניי. עוד שיקול שצויין לעיל, שאף הוא אינו העיקר אך חל בענייננו, הוא הכלל בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בהחלטת רשם בבקשה להארכת מועד, ובמיוחד בבקשה שהתקבלה שהוגשה על ידי נאשם בהליך פלילי.

אחרון, יודגש שהחלטה זו, על תוצאותיה, אינה באה לסלול דרך חדשה בסוגייה של אופן בחינת בקשה להארכת מועד על ידי נאשם. אין רצון לפרוץ את הסכרים. מקומם של הכללים בכגון דא חשוב והם הוכיחו את עצמם. ועדיין, כללים אלה פותחים פתח לבחינת המקרה החריג. זהו אחד מאותם מקרים חריגים, והוא אף חריג במיוחד.

סוף דבר

10.

בנסיבותיו הייחודיות של מקרה דנא – הערעור נדחה.