בש"מ 2354/17 יעקב ישראל בצלאל מיורשי המנוחים אהרון וקוציק בצלאל נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנ

1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.3.1999 בעת"מ 30/98 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נדחתה על הסף עתירה לביטול ייעודם של מקרקעין מסוימים המצויים בעיר ירושלים (להלן: המקרקעין ) כ"שטח ציבורי פתוח", וכן לביטול הפקעת המקרקעין מידי העותרים. המבקש הוא בנם של העותרים המנוחים ואחד מיורשיהם.

2.בגדר הבקשה שלפניי טוען המבקש, בין היתר, כי השימוש הנעשה במקרקעין - חניית כלי רכב - אינו עולה בקנה אחד עם הייעוד אשר נקבע למקרקעין; כי אין אפשרות לממש את הייעוד אשר נקבע למקרקעין; וכי לפיכך יש לבטל את ההפקעה ולהשיב את המקרקעין אליו וליתר היורשים. בבקשה צוין, בין היתר, כי:

"אך לאחרונה הגיע לידי המבקש מכתבו של מנהל מחלקה בכיר לתכנון לפיו בהסתמך על פסק הדין ניתן להשתמש במגרש כשטח לחניית כלי רכב, בשונה מהאמור לעיל בחלק ב. מהתוכנית המתאר והתוכנית המפורטת, וסעיף 193. לחוק התכנון, לפיו יש לנהוג במגרש בהתאם לתוכנית המתאר ותוכנית המפורטת החלות עליו"

(סעיף ז(3) לבקשת הארכה. כך במקור - ג' ל')

3.בחנתי את בקשת הארכה על רקע אמות המידה החלות בעניין, והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתגובה.

4.כידוע, נקודת המוצא היא כי בעל דין נדרש להקפיד ולעמוד במועדים הקבועים בדין להגשת הליכים ערעוריים. לעניין זה נקבע כי "הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין, הכפופים כולם לסדרי דין זהים. אכן, הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם" (ע"א 3832/10

מיטרני נ' מחלוף , פיסקה 24 (10.8.2010)). בית המשפט מוסמך אמנם להאריך את המועד להגשת הליכים כאמור, אולם זאת רק בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984; וכן תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000) . שאלת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים (בר"מ 6094/13

מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013); בש"א 954/11

הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (14.3.2011)). בין היתר יש להביא בחשבון, לעניין זה, את משך האיחור, את הטעמים העומדים בבסיסו ואת סיכויי ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו.

5.בקשת הארכה שלפניי הוגשה כשמונה עשרה שנים לאחר מתן פסק הדין. מטבע הדברים, לאחר חלוף תקופה כה מופלגת יש ליתן משקל מכריע לעקרון הסופיות ולאינטרס הציבורי בדבר ניהול יעיל ותקין של המשאבים השיפוטיים (ראו והשוו, לגבי תקופה קצרה בהרבה, בש"א 4806/15 אבו עלקם נ' אבו שמסייה (12.7.2015)). ארכה להגשת הליך ערעורי לאחר תקופה כה ממושכת תינתן, אם בכלל, בנסיבות נדירות וחריגות ביותר (השוו, בהליכים פליליים, בש"פ 8345/13 אגבריה נ' מדינת ישראל (5.8.2014). ראו גם את פסק הדין מיום 9.11.2014 בבש"פ 5875/14, הדוחה ערעור על ההחלטה האמורה).

המבקש לא הרים, ולוּ בקירוב, את הנטל הכבד המוטל עליו למתן נימוק מבורר לאיחור. אין לפניי הסבר כלשהו מדוע לא הוגש ערעור בסמוך לאחר מתן פסק הדין; מה אירע במהלך השנים הרבות לאחר שניתן; ומדוע בחר המבקש לפנות לעיריית ירושלים באמצע שנת 2015 דווקא (כעולה מהאסמכתאות אשר צורפו). מכל מקום, עצם העובדה שיורשו של בעל דין אשר הפסיד בהליך משפטי פונה לצד שכנגד שנים ארוכות לאחר מתן פסק הדין, ומקבל ממנו תשובה שאינה מניחה את דעתו, בוודאי לא מהווה טעם מבורר להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין. אוסיף ואציין, כי על פני הדברים גם סיכוייו הלכאוריים של הערעור אינם תומכים במתן הארכה המבוקשת.

6.הבקשה נדחית איפוא. מובן, כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מן המבקש לנקוט הליך חלופי (שאינו ערעור על פסק הדין), ככל שהוא סבור כי יש לו עילה שבדין לכך. משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.