בש"א 4806/15 סמייה סעיד אבו עלקם נ. פאיז חאמד אבו שמסייה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.3.2014 בע"א 38062-06-13 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נדחה ערעור שהוגש מטעם המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 20.5.2013 אשר הורה, בין היתר, על פירוק שיתוף בנכס מקרקעין מסוים המצוי בבעלותה החלקית של המבקשת.

הכללים החלים ביחס להארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים ידועים ומוכרים ואיני רואה צורך לחזור עליהם. די שאציין, כי נקודת המוצא היא שבעל דין נדרש לעמוד במועדים הקצובים בדין להגשתם של הליכים כאמור; וכי ארכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא אך בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; לפירוט השיקולים השונים המובאים בחשבון בכגון דא ראו והשוו, בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013) ).

לאחר שבחנתי את הבקשה שלפניי הגעתי לכלל מסקנה כי אין בה כדי להקים טעם מיוחד המצדיק את מתן הארכה המבוקשת.

ממועד מתן פסק הדין ועד ליום הגשת הבקשה חלפו למעלה משלושה עשר חודשים. עיון במערכת "נט המשפט" מעלה כי פסק הדין הומצא לידי בא כוח המבקשת בהליך דשם בסמוך לאחר נתינתו, ומכל מקום לא נטען אחרת. כלומר, משך האיחור הוא ניכר ביותר. דומה, כי לאחר תקופה כה ממושכת יש ליתן משקל נכבד וממשי לעיקרון הסופיות ולאינטרס הציבורי בדבר ניהול יעיל ותקין של המשאבים השיפוטיים, כמו גם לאינטרס ההסתמכות של המשיב.

לכך מצטרפת העובדה, כי לא מצאתי בנימוקים אשר ניתנו על ידי המבקשת צידוק מבורר לאיחור. המבקשת, אשר אינה מיוצגת בגדרה של בקשה זו, טוענת כי הליכי פירוק השיתוף במקרקעין טרם הסתיימו וכי יש לראות בהם משום "הליך תלוי ועומד" התומך בהארכת המועד המבוקשת. ואולם, ברי כי פירוק השיתוף - המבוצע בהתאם לפסיקותיהן של הערכאות דלמטה ומהווה יישום גרידא של פסיקות אלה - אינו בגדר "הליך תלוי ועומד" אשר עשוי להצדיק מתן ארכה להשיג על פסק הדין (לפירוט והרחבה בסוגיה זו ראו, בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (20.10.2004)). במאמר מוסגר יצוין, כי הבקשה אינה כוללת אסמכתא באשר לשלב בו מצויים הליכי פירוק השיתוף.

המבקשת מוסיפה ומציינת, כי ערכה בירור לעניין האפשרות להשיג על פסק הדין וכי נאמר לה שתוכל להגיש בקשת רשות ערעור "עת יסתיימו הליכי פירוק השיתוף". דברים אלה מהווים, הלכה למעשה, טענה לטעות שבדין באשר להגשת ההליך הערעורי. ואולם, הטענה בעניין זה נטענה באופן לקוני, ללא פירוט או תיעוד מינימאלי, מה גם שהמבקשת הייתה מיוצגת בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי הורם הנטל להוכיח שהטעות הנטענת הייתה בלתי נמנעת באורח סביר (ראו והשוו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה

(10.1.2012)).

לא נעלם מעיניי כי עיקרה של הבקשה להארכת מועד נסב על סיכוייו של ההליך הערעורי אשר מתבקשת ארכה להגשתו ועל השגגה אשר נפלה - כך לשיטת המבקשת - מלפני בית המשפט המחוזי. ואולם, לאחר עיון מדוקדק במסמכים השונים אשר צורפו, ובכלל זה בנימוקיו ובקביעותיו של פסק הדין, איני סבור כי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור (ב"גלגול שלישי") אותה מעוניינת המבקשת להגיש, גבוהים במידה כזאת אשר יש בה כדי לגבור על השיקולים הנזכרים לעיל ולהטות את הכף לעבר היעתרות לבקשה.

התוצאה היא כי הבקשה להארכת מועד נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.