בש"פ 3489/12 איליה מרצ'בסקי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני מיום 19.4.2012 (בש"פ 2476/12-א'), במסגרתה נדחתה בקשת המערער להגיש לרישום בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק עפ"ג 30211-09-10 מיום 11.3.2012 (להלן: ההחלטה ), וכן נדחתה בקשת הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 16.5.2011 (להלן: פסק הדין ).

בהחלטתו המנומקת והמפורטת, בחן הרשם את סיווגה של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.3.2012 וקבע כי מדובר, מבחינה מהותית, ב"החלטה אחרת", שעניינה דחיית בקשה שהוגשה לאחר מתן פסק הדין לביטול פסק הדין שניתן ביום 16.5.2011. יצוין, כי פסק הדין עצמו ניתן בהסכמת המערער, וכלל לא ברור המקור הנורמטיבי על בסיסו הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין. משכך, נוכח ההלכה כי בקשה לביטול פסק דין היא "החלטה אחרת", ונוכח היעדר אפשרות לערער על החלטה אחרת במסגרת ההליך הפלילי, למעט ברשימת הליכים סגורה, דחה הרשם את הבקשה לרישום בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בהמשך לכך, קבע הרשם כי אין מקום להעניק, במקרה זה, הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין, מקום בו ניתן פסק הדין בהסכמה, ומקום בו לא ניתן כל טעם של ממש לעיכוב הארוך בהגשת הבקשה.

מכאן הערעור שלפניי, במסגרתו שב המערער וטוען כי ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין (בקשה אשר נשאה את הכותרת "חזרה מהודיה") "נבלעת" בפסק דינו של בית המשפט ומשכך הוא רשאי להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה המאוחרת בזמן. לחילופין, טוען המערער כי יש מקום למתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין עצמו.

דין הערעור להידחות. כידוע, החלטה בבקשה על ביטול פסק דין, אף אם הבקשה הוגשה בהתאם לסדרי דין, היא בגדר החלטה אחרת. משכך, היא אינה מחייה מחדש את ההליך ואינה מאריכה מועדים להשגה על פסק הדין המקורי. מקל וחומר נכונים הדברים מקום בו כלל לא הובהר מהו המקור הנורמטיבי שנתן למערער את האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק דין, אשר ניתן על יסוד הסכמתו שלו. במקרה קודם ציינתי, בהקשר זה, כי:

"בקשות המוגשות לבית המשפט שלא במסגרת סדרי הדין אינן יכולות להיתפס ככאלו הדוחות את מועד הפיכתו של פסק דין לחלוט. כל פרשנות אחרת תוביל למצב אבסורדי בו יכול צד לדחות את הפיכתו של פסק דין לחלוט עד אין קץ על ידי הגשת בקשות שונות ומשונות, שאינן מעוגנות בדין" (ע"א 1938/11 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' גיא גוב בע"מ

(טרם פורסם, 1.12.2011)).

דברים אלו נכונים אף למקרה זה. לו הייתה מתקבלת גישתו של המערער, משמעות הדבר הייתה כי לכל בעל דין היתה האפשרות בכל מועד שהוא להגיש בקשה לביטול פסק דין, ועל ידי כך להתחיל מחדש את מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין המקורי. משכך, לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטת הרשם לעניין זה.

לא מצאתי מקום להתערב אף בהחלטת הרשם לעניין בקשת הארכת המועד. כידוע, שיקול הדעת המסור לרשם רחב הוא, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה – מעלה החמישה

(לא פורסם, 29.8.2005); בש"א 3784/02 בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 23.5.2002)). בענייננו, מדובר בבקשה להארכת מועד ארוכה ביותר, של קרוב לשנה. עיקר טענתו של המערער בהקשר זה היא כי שגה בהבנתו את תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי לא הבין שלצד העונש שנגזר עליו אף ירשם לחובתו רישום פלילי. אין בידי לקבל טענה זו כטעם מספיק למתן הארכת מועד. המערער היה מיוצג בבית המשפט המחוזי, והיה יכול להתייעץ בעורך דינו בכל שלב. הצעת בית המשפט שהוצגה לצדדים (ואשר לא נרשמה בפרוטוקול ללא הסבר המניח את הדעת) זכתה לביטוי ברור בפסק הדין, והמערער לא נתן כל טעם המניח את הדעת למקור אי ההבנה שלו את משמעויות פסק הדין (הכולל, בין היתר, עונש מאסר ועונש מאסר על תנאי). בנסיבות אלו, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת הרשם וזו תעמוד על כנה.

סוף דבר, הערעור נדחה.