בש"פ 2476/12 איליה מרצ'בסקי נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הגיש "בקשת רשות ערעור ובקשה להארכת מועד". האם רשאי המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.3.2012? ואם לא – האם יש מקום למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מיום 16.5.2011? אלה הן השאלות המונחות לפניי.

2.

להלן הרקע הרלוונטי בקליפת אגוז. כנגד המבקש (ואחרים) הוגש כתב אישום בעבירות על פקודת מס הכנסה. בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו, וגזר עליו עונש של מאסר בפועל (7 חודשים), מאסר על-תנאי וקנס. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בערעור נתגבשה הסכמה – בהמלצת בית המשפט – כי עונש המאסר יעמוד על 3 חודשים וירוצה בדרך של עבודות שירות (גם הקנס הופחת). פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 16.5.2011 ונכללו בו הוראות לגבי התהליך לפני הממונה על עבודות השירות. לאחר מכן עתר המבקש לדחיית מועד ביצוע עבודות השירות משיקולים הנוגעים לעסקיו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה באופן חלקי בלבד, והמבקש ערער על כך לפני בית המשפט העליון (ע"פ 1265/12). הערעור נדחה. מאז חודש מרץ 2012 מרצה המבקש את עונשו.

3.

או-אז, ביום 7.3.2012, הגיש המבקש "בקשה לקביעת אופן ריצוי עבודות השירות". כמו-כן הגיש בקשה נוספת – והיא במוקד ענייננו – לחזור בו מההסכמה להסדר שהוצע על-ידי בית המשפט המחוזי, ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום. טעם הבקשה: חוסר הבנה של המבקש לגבי המשמעות של המרת עונשו לעונש של נשיאה במאסר בעבודות שירות. בבקשה נטען כי המבקש סבר שלאחר ריצוי עבודות השירות הוא יוותר "ללא רבב פלילי וללא רישום", אולם לאחרונה התברר לו שלא כך הדבר, ונוכח ההשלכות של הרשעה פלילית על עסקיו, חפץ הוא בהזדמנות להוכיח את חפותו לפני בית משפט השלום. המדינה הגישה תגובה לבקשה, ובית המשפט המחוזי החליט כך:

בית משפט זה סיים את הדיון בתיק זה ואין מקום לבקשות נוספות. בקשות לעניין אופן ריצוי עבודות השירות יש להגיש לממונה. על פניו את עבודות השירות יש לרצות באופן רצוף וללא הפסקות בסופי השבוע. יחד עם זאת, אם יסבור הממונה כי יש מקום לחריגה כלשהי במקרה הנוכחי, יפנה הוא לבית המשפט בבקשת הוראות.

על החלטה זו האחרונה – שניתנה ביום 11.3.2012 – חפץ המבקש להשיג לפני בית משפט זה. ודוק: הבקשה אינה מתייחסת לפן שבהחלטה הנוגע לאופן ריצוי עבודות השירות, אלא לכך שבית המשפט לא נעתר ל"בקשה לחזרה מהודיה והחזרת התיק לבית משפט השלום". המבקש הגיש "בקשת רשות ערעור" על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.3.2012, ולחלופין – ככל שלא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה – ביקש הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 16.5.2011, ובכלל זה על ההחלטה מיום 11.3.2012.

4.

השאלה הראשונה היא אפוא אם רשאי המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 11.3.2012. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. הבקשה שהגיש המבקש "לחזרה מהודיה" היא בפועל בקשה לביטולו של פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 16.5.2011, שניתן על-יסוד הסכמת הצדדים, ואשר בגדרו הומר עונש המאסר של המבקש לעונש קצר יותר שירוצה בעבודות שירות. החלטה זו היא בבחינת "החלטה אחרת". כידוע, זכות הערעור בפלילים קיימת רק לגבי החלטות המסווגות כ"פסק דין", ולא לגבי החלטות המסווגות כ"החלטה אחרת"; זאת, אלא אם קיימת בדין הוראה מפורשת המקימה אפשרות ערעור (לדיון וסקירה ראו גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גל גול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל 71, 122-117 (2006)). כלל זה חל אף לגבי "החלטה אחרת" שניתנה במסגרת הליך ערעורי בבית המשפט המחוזי, ואף לגבי החלטה אחרת שניתנה לאחר פסק-הדין (ראו רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל מע"מ תל-אביב (טרם פורסם, 17.7.2007)).

אמת, הכלל האמור עשוי לאיין את האפשרות להשיג על "החלטה אחרת" בהליך פלילי, אם זו ניתנה לאחר פסק-הדין הסופי. כלומר, בניגוד להחלטת ביניים שניתנה לפני פסק-הדין, שעליה אפשר להשיג בגדרי ערעור או בקשת רשות ערעור על פסק-הדין הסופי, החלטות הניתנות לאחר פסק-הדין עשויות להישאר "מיותמות". בפסיקה הוצעו דרכים להתמודד עם מצב זה במקרים מתאימים. כך, למשל, קיימת לעיתים אפשרות לסווג את ההחלטה כ"פסק-דין" על-אף שיש בה גם מאפיינים מסוימים של "החלטה אחרת"; אפשרות אחרת היא להתייחס אל ההחלטה המאוחרת כחלק מפסק-הדין, תוך הפעלת מנגנון ה"בליעה" ומתן אפשרות להשיג על ההחלטה באותה דרך שניתן היה להשיג על כל רכיב מרכיבי פסק-הדין (ראו עניין קובן הנ"ל, פס' 7-6 לפסק-הדין של כבוד השופטת ארבל).

5.

במקרה שלפניי אין להכיר בקיומה של אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 11.3.2012. ראשית , אין טענה כי ההחלטה מיום 11.3.2012 מהווה פסק-דין, ואליבא דכולי עלמא עסקינן ב"החלטה אחרת". כאמור, הכלל הוא שלא ניתן להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה בהליך פלילי המסווגת "החלטה אחרת", זאת בכפוף להוראת-דין המורה אחרת. המבקש אינו מפנה להוראת-דין הרלוונטית לענייננו.

שנית , גם מנגנון "הבליעה" אינו יכול לסייע למבקש. המבקש לא הצביע על העיגון הנורמטיבי להגשת בקשתו ל"חזרה מהודיה", שאיננה אלה ניסיון להביא לביטולו של פסק-הדין המוסכם שניתן בבית המשפט המחוזי חודשים ארוכים קודם לכן. ודוק: אין המדובר בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר התייצבות (השוו סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), אלא בניסיון מאוחר של המבקש להשיב את הגלגל לאחור ולהביא לדיון מחודש בבית משפט השלום, זאת זמן רב לאחר שהליך הערעור בבית המשפט המחוזי בא אל סיומו בפסק-דין מוסכם (השוו לנסיבות שנדונו בעניין קובן הנ"ל). במצב דברים כזה, אין כל הצדקה דיונית או עניינית לשלב את ההחלטה מיום 11.3.2012 בפסק-הדין מיום 16.5.2011, ואין מקום ליצור יש מאין הליך ערעורי על ההחלטה המאוחרת, שלא נקבע בה דבר פרט לכך שבית המשפט המחוזי סיים את מלאכתו זה מכבר.

6.

האמור לעיל למעשה חותם את ה גול ל גם על הבקשה החלופית למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין מיום 16.5.2011. אוסיף ואציין כי הגם שנהוגה גישה מקלה יחסית בבקשות ארכה בהליכים פליליים, עדיין הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג "טעם ממשי המניח את הדעת" (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006)). בענייננו, לא מצאתי נימוק של-ממש להשתהות המ מוש כת בהגשת הליך ערעורי. חודשים ארוכים חלפו מאז שניתן פסק-הדין – בהסכמת הצדדים – ובינתיים אף התנהלו הליכים נוספים בעניין מועד ריצוי עבודות השירות (כולל הליך-של-ערעור בבית משפט זה). לא מצאתי הסבר רציני ומבוסס להתעוררות המאוחרת של המבקש בניסיון להשיב את הגלגל לאחור. אוסיף בזהירות הראויה כי הטענה שלפיה המבקש לא הבין את משמעותו של פסק-הדין המוסכם מעוררת תמיהה, בפרט בשים לב לעובדה שהמבקש היה מיוצג לאורך כל הדרך. איני רואה צורך להוסיף עוד, ואדגיש רק כי עמדתה של המדינה בעניין הבקשה להארכת מועד מקובלת עליי.

סוף דבר: איני רואה לאפשר את קבלתה של בקשת רשות הערעור לרישום, ואיני רואה ליתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור.