ע"פ 2488/16 דוד מוראידי נ. פרקליטות המדינה

ההליך שבכותרת הוא ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי מיום 25.2.2016.

מן החומר שבתיק עולה כי בעניינו של המערער התנהל בעבר הליך פלילי; הוא הורשע בבית המשפט המחוזי והגיש ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 4920/12). ביום 11.12.2013 ניתן פסק-הדין של בית המשפט העליון, ובו נקבע בין היתר – בעקבות מגעים בין הצדדים – כי עונש המאסר שהושת על המערער יקוצר. עוד נקבע כי החילוט על רכושו של המערער יבוטל ובמקומו יוטל קנס (בסכום נמוך יותר מהסכום שנקבע לחילוט), אשר ישולם ב- 24 תשלומים. בית המשפט העליון הוסיף ונתן הוראות לשם הבטחת תשלום הקנס, וקבע כי אם המערער לא יעמוד בתשלומי הקנס, יעמוד הקנס כולו לפירעון מיידי.

מסתבר, כי בשלב מסוים בא המערער למסקנה – כך לדבריו – שהוא לא יוכל לעמוד בהסדר התשלומים שנקבע, ולכן פנה למשיבה "בבקשה להחזרת הכרעת המחוזי על כנה באופן שכל רכושו יחולט כפי שנקבע, בהיעדר ברירה" (לשון סעיף 9 להודעת הערעור). בהמשך פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה "להבהרת ההחלטה" שניתנה על-ידי בית המשפט העליון בע"פ 4920/12.

ביום 25.2.2016 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט כבוב), שלפיה "ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים היו במסגרת הליך ערעור בפני בית המשפט העליון, וזאת לאחר שבית משפט זה סיים את מלאכתו. עם כל ההבנה על המצוקה שעולה מהאמור בבקשה" – כך כתב בית המשפט המחוזי – "אין בסמכות בית משפט זה לשנות כהוא זה מפסק דין שניתן בבית המשפט העליון". עוד הוסיף בית המשפט, כי הוא "סבר שחילוט היא האופציה העדיפה בנסיבות העניין, ראוי שהפרקליטות תשקול עמדתה בנדון".

על החלטה זו נסב הערעור.

ביקשתי מהצדדים למסור עמדתם באשר למקור בדין להגשת ערעור זה. הצדדים הגישו את טענותיהם בעניין. לאחר שבחנתי את הטענות, מסקנתי היא כי ערעור זה לא יכול לעמוד וכי דין ההליך להימחק.

כידוע, זכות הערעור בפלילים קיימת רק לגבי החלטות המסווגות כ"פסק דין", ולא לגבי החלטות המסווגות כ"החלטה אחרת"; זאת, אלא אם קיימת בדין הוראה מפורשת המקימה אפשרות ערעור (לדיון וסקירה ראו גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת' עיוני משפט ל 71, 122-117 (2006)). כלל זה חל אף לגבי החלטה אחרת שניתנה לאחר פסק-הדין (ראו רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל מע"מ תל-אביב

(17.7.2007)).

אמת, הכלל האמור עשוי לאיין את האפשרות להשיג על "החלטה אחרת" בהליך פלילי, אם זו ניתנה לאחר פסק-הדין הסופי (זאת בניגוד להחלטת ביניים שניתנה לפני פסק-הדין, שעליה אפשר להשיג בגדרי ערעור או בקשת רשות ערעור על פסק-הדין הסופי). תוצאה זו אינה הכרחית בכל המקרים. כך, למשל, קיימת לעיתים אפשרות לסווג את ההחלטה כ"פסק-דין" על-אף שיש בה גם מאפיינים מסוימים של "החלטה אחרת"; אפשרות אחרת היא להתייחס אל ההחלטה המאוחרת כחלק מפסק-הדין, תוך הפעלת מנגנון ה"בליעה" ומתן אפשרות להשיג על ההחלטה באותה דרך שניתן היה להשיג על כל רכיב מרכיבי פסק-הדין (ראו עניין קובן

הנ"ל, פס' 7-6 לפסק-הדין של כבוד השופטת ארבל).

אולם, במקרה דנן אין להכיר בקיומה של אפשרות להגיש ערעור (בזכות, או ברשות) על ההחלטה מיום 25.2.2016. ראשית, נהיר כי ההחלטה אינה מהווה פסק-דין, אלא עסקינן ב"החלטה אחרת" לכל דבר ועניין. כאמור, הכלל הוא שלא ניתן להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה בהליך פלילי המסווגת "החלטה אחרת", זאת בכפוף להוראת-דין המורה אחרת. המערער אינו מפנה להוראת-דין הרלוונטית לענייננו. זאת וגם זאת: גם מנגנון "הבליעה" אינו יכול לסייע למבקש. כל שנאמר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הוא כי אין בסמכותו לשנות פסק-דין של בית המשפט העליון. ברור, כי אין לראות בהחלטה זו כ"נבלעת" בפסק-הדין המקורי של בית המשפט המחוזי או כ"רכיב מרכיביו" (ראו והשוו בש"פ 2476/12 מרצ'בסקי נ' מדינת ישראל

(19.4.2012)).

אני רואה לציין, כי המשיבה בתגובתה עומדת על הקושי בעצם פנייתו של המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה "להבהרת ההחלטה שניתנה במסגרת ע"פ 4920/12" – בקשה שלשיטתה אינה אלא ניסיון לערער על פסק-הדין של בית המשפט העליון. המערער מצדו חולק על כך (ראו התייחסותו המשלימה מיום 13.4.2016). איני רואה צורך להרחיב בדברים בעניין זה, הן משום שבית המשפט המחוזי אמר את דברו, הן משום שהשאלה היחידה המונחת לפניי היא אם מבחינה דיונית עומדת למערער הזכות להגיש ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 25.2.216 – שהרי זה ההליך שהוגש. תשובתי לשאלה זו היא שלילית.

עוד יודגש, כי בתגובתו של המערער להחלטתי מיום 28.3.2016, הוא אינו מתמודד עם הקושי הדיוני שצוין ולמעשה אינו מבהיר את המקור בדין להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המערער מציין כי התלבט אם לפנות מלכתחילה לבית המשפט העליון "בהליך של בקשה להבהרת פסק הדין", וכי בכל מקרה, גם אם "...אנו מגיעים כעת במסגרת ערעור על אותה בקשה להכריע, הרי מדובר באותה תוצאה ממש, כשנדרשת החלטה דחופה לביהמ"ש העליון ע"מ שיבהיר לצדדים מהי הדרך הנכונה לפעול, כשמדובר בתוצאות הרות גורל למערער ולמשפחתו". דא עקא, בלי להביע עמדה לגבי הזכות או האפשרות לפנות בנסיבות כגון אלה שלפנינו לבית המשפט העליון ב"בקשת הבהרה", הרי שלא זה ההליך שהוגש, ולא ניתן ליצור זכות ערעור יש מאין. זכות ערעור לעולם קמה מכוח הוראה מפורשת בדין, וכזו לא מצאתי בענייננו, ככל שמדובר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 25.2.2016.

לאור האמור, אני מורה על מחיקת ההליך. ככל שהמערער סבור כי קיים הליך אחר שהוא רשאי לנקוט בו – יפעל כהבנתו והעניין ייבחן על-ידי הגורם המתאים.