בש"פ 4242/15 מאיר לוסקי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.1.2013, ואלו בקצרה העובדות הצריכות לעניין:

בית משפט השלום ברמלה הרשיע את המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי אישום: בכתב אישום אחד יוחסו לו עשרה אישומים הכוללים עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועבירות נלוות (להלן: תיק השוחד ), ובכתב אישום שני יוחסו לו עבירות מס לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: תיק המס ). בגזר דין מיום 16.10.2012 השית בית משפט השלום ברמלה על המבקש בגין הרשעתו בתיק השוחד 45 חודשי מאסר בפועל ועל הרשעתו בתיק המס חמישה חודשי מאסר בפועל, מתוכם חודש אחד במצטבר לעונש בגין תיק השוחד והיתרה בחופף (סך הכל 46 חודשי מאסר). כן הוטל על המבקש עונש מאסר מותנה וקנס בסך של 220,000 ש"ח. המבקש ערער על גזר הדין, אך בהמלצת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד חזר בו מן הערעור, ובהתאם נקבע בפסק דין מיום 7.1.2013 כי הערעור נדחה.

כשנתיים וחצי לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה שבפניי בה עותר הוא לאפשר לו להשיג עליו. לטענת המבקש מדובר במקרה חריג בו מוצדק לאפשר הגשתה של בקשת רשות ערעור באיחור ניכר, וזאת על רקע גזר הדין אשר הושת על שותפו לאישומים בתיק השוחד, הראל סלע (להלן: סלע ). בהקשר זה מציין המבקש כי בניגוד אליו סלע לא הודה במעשים שיוחסו לו והורשע לאחר משפט שהתנהל בעניינו, ובסופו של יום השית עליו בית משפט השלום 14 חודשי מאסר, ולאחר ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי הופחת עונשו לתשעה חודשי מאסר. המבקש מוסיף ומדגיש כי בא-כוח המשיבה עצמו טען בדיון בערעורו של סלע כי אין מקום להפחית את עונשו בשל פערי הענישה בין סלע לבינו. לטענת המבקש יש להתיר את הגשת ההליך הערעורי על מנת לשמור על עקרון אחידות הענישה ולמנוע את ההפליה הפסולה בינו לבין סלע.

2.

המשיבה, המתנגדת לבקשה, מדגישה בטיעוניה כי בתיק השוחד הורשע המבקש בעשרה אישומים ואילו סלע הורשע בשלושה אישומים (וגם באחד מן האישומים המשותפים חלקו של המבקש היה גדול מחלקו של סלע), וכי זהו הטעם העיקרי לפער בין העונשים שהושתו על השניים. המשיבה מוסיפה כי עונש המאסר שהושת על סלע בבית משפט השלום היה קרוב מאוד לעונש לו עתרה נוכח חלקו במעשים (עתרה לחמישה-עשר חודשי מאסר), וכן פירטה נסיבות קונקרטיות בעניינו של סלע אשר הובילו את בית המשפט המחוזי להמליץ על הפחתה בעונשו, ואשר על בסיסן החליטה היא לבסוף ליתן הסכמתה להצעת בית המשפט (הגם שסברה תחילה כי אין מקום להפחית מן העונש שהוטל על סלע, בין היתר בשים לב לעונש שהוטל על המבקש). על כן סבורה המשיבה כי אין מדובר בפערי ענישה שיש בהם משום פגיעה בשוויון, ומכל מקום לטענתה ההקלה המסוימת בעונשו של סלע אינה מצדיקה מתן ארכה למבקש להגשת בקשת רשות ערעור.

3.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ואיזנתי בין כל השיקולים הצריכים לעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

הבקשה הוגשה כאמור בחלוף זמן ניכר ביותר למן המועד בו ניתן פסק הדין עליו מעוניין המבקש להשיג - בחלוף כשנתיים ומחצה, ועל כן יש ליתן משקל משמעותי לעקרונות הוודאות, הסופיות והיציבות. אמנם אין מדובר בשיקול שאין בלתו ובבחינת הבקשה בהתאם לאמת המידה על פיה נבחנות בקשות ארכה בהליכים פליליים - "טעם ממשי המניח את הדעת" - יש ליתן משקל לצד משך האיחור גם לכלל נסיבות העניין, ובין היתר להצדקה הנטענת לאיחור, למהות ההליך העיקרי, ולסיכוייו הלכאוריים, ובמקרים חריגים בהם הוכחו שיקולים כבדי משקל, אכן התיר בית המשפט הגשת הליך ערעורי למרות איחור ממושך בהגשת ההליך (ראו בש"פ 8345/13 אגבריה נ' מדינת ישראל , פסקאות 4-5 (5.8.2014) (להלן: עניין אגבריה )). ואולם איני סבורה כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם ראוי ליתן ארכה ממושכת של כשנתיים וחצי להגשתו של הליך ערעורי.

מן המתואר עלה כי המבקש, אשר היה מיוצג בבית המשפט המחוזי, קיבל החלטה מושכלת לקבל את המלצת בית המשפט לחזור בו מן הערעור על גזר הדין שהושת עליו בבית משפט השלום. דהיינו המבקש ויתר במודע על הערעור וכן החליט שלא להגיש הליך ערעורי לבית משפט זה (ובכך שונה עניינו מנסיבות עניין אגבריה

הנ"ל, או נסיבות בש"פ 1638/13 חייבטוב נ' מדינת ישראל (17.3.2013)). למרות זאת עותר המבקש כעת לאפשר לו להגיש לבית משפט זה הליך ערעורי "בגלגול שלישי" וזאת בעטיה של נסיבה חדשה - הפחתת עונשו של סלע, וזאת לטענתו בשל פער הענישה שנוצר ביניהם.

בתשובתו של המבקש לתגובת המשיבה הדגיש הוא כי הטענה בעניין זה אינה מבוססת על פער הענישה בין העונשים שנגזרו עליו ועל סלע בבית משפט השלום, פער אשר נראה כי אין חולק על כך שנבע מהשוני בהיקף האישומים אשר יוחסו להם, כי אם מן הפער שנוצר בין השניים בעקבות הפחתת עונשו של סלע בבית המשפט המחוזי. ובמילים אחרות, הבקשה מבוססת על כך שעונשו של סלע הופחת מארבעה-עשר חודשי מאסר לתשעה חודשי מאסר. המשיבה עמדה בתגובתה על כך שהגם שהתנגדה תחילה להפחתת עונשו של סלע, בין היתר בשים לב לעונשים שנגזרו על המבקש, הרי שקיימות נסיבות קונקרטיות בעניינו של סלע אשר יש בהן להסביר את עמדת בית המשפט המחוזי אשר סבר כי יש להורות על הפחתת עונשו (ראו המפורט בסעיפים 4-7 לתגובת המשיבה), ותוך שהדגישה, ובצדק, כי בית המשפט המחוזי אשר הפחית את עונשו של סלע היה ער לעונש שהושת על המבקש, אך סבר כי נסיבות עניינו של סלע מצדיקות בכל זאת הפחתה בעונשו. כך ציין בית המשפט המחוזי בפסק הדין בעניינו של סלע כי אינו מתעלם "כלל ועיקר" מעונש המאסר שהושת על המבקש אך כי "אין עניינו של [המבקש] דומה לעניינו של [סלע] בכל הקשור למספר האישומים נושא הרשעתו, לטיב האישומים הנוספים ולחלקו בכל אחד מהאישומים נושא הערעור שבפנינו", ועוד הוסיף כי "עניינו של [המבקש] שונה מעניינו של [סלע] גם בנסיבותיו האישיות".

המבקש טוען כי אותן נסיבות אינן מצדיקות את פער הענישה שנוצר בינו לבין סלע וכי אלו עמדו לנגד עיני המשיבה ובית משפט השלום גם עת נגזר עונשו של סלע תחילה, אך לאחר עיון בכל טענות הצדדים סבורני כי אין בידי לקבוע על בסיס החומר שבפניי, כי הנסיבה החדשה עליה הצביע המבקש (הפחתת עונשו של סלע) מצדיקה לאפשר לו להגיש השגה ערעורית בבית משפט זה חרף הזמן הממושך שחלף למן המועד בו ניתן פסק דין בעניינו בבית המשפט המחוזי. בין היתר יש ליתן משקל בהקשר זה לכך שההליך שהגשתו מתבקשת הוא בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי"; לכך שגזר הדין בעניינו של המבקש נותר על כנו בבית המשפט המחוזי לאחר שהמבקש הסכים לחזור בו מן הערעור; לטענות שהעלתה המשיבה כאמור לעניין השוני הענייני בין המבקש לבין סלע; ולכך שאין בידי לקבוע על יסוד הנטען בפניי כי בפי המבקש טענות החורגות מעניינו הפרטני, וממילא כי סיכוייו של ההליך מצדיקים מתן ארכה (למשקלם של מהות ההליך ושל סיכוייו הנחזים עת מדובר באיחור ממושך מאוד בהגשת ההליך, ראו בש"פ 5875/14 מדינת ישראל נ' אגבריה , פסקה 9 (9.11.2014)).

עוד אוסיף כי גם לאחר שניתן פסק הדין בעניינו של סלע בבית המשפט המחוזי, ביום 16.4.2015, לא פנה המבקש באפן מיידי לבית משפט זה, אלא המתין כחודשיים נוספים, ודומני כי נוכח הזמן הממושך אשר חלף למן המועד בו ניתן פסק הדין בעניינו שלו מצופה היה כי יפנה לבית משפט זה באופן מיידי ולא ימתין שהות נוספת של תקופה העולה על משך הזמן הנתון להגשת הליך ערעורי.

בהינתן האמור ולאחר שנתתי דעתי לכל נסיבות העניין, איני סבורה כי הוכח בפניי כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם קיימת הצדקה להתיר הגשת הליך ערעורי באיחור ניכר עד מאוד כמבוקש, ולפיכך הבקשה נדחית.