בש"פ 3511/11 יצחק תורגמן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

המבקש הורשע בבית משפט השלום, בהיעדרו (לאחר שלא התייצב לדיון), בעבירה של נהיגה ברכב בעודו שיכור. נגזרו עליו עונשים של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 48 חודשים, פסילה על-תנאי וקנס. המבקש ערער על פסק-הדין, ובבית המשפט המחוזי (שם היה מיוצג על-ידי עורך-דין) הגיעו הצדדים להסדר כי יחזור בו מהערעור על הכרעת הדין וכי עונש הפסילה יופחת ל- 24 חודשים. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על-פי מתווה ההסדר.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 31.1.2011, במעמד הנוכחים. מכאן שאם חפץ המבקש להשיג על פסק-הדין היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור עד ליום 17.3.2011. המבקש – הפעם ללא ייצוג – פנה לבית-משפט זה ביום 8.5.2011 בבקשה להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. המבקש טוען כי "פנה למרכז המידע" לאחר שחלפה לה תקופת 45 הימים, וכי "בנוסף לא הייתי בארץ במשך חודשיים ימים ומעולם לא הסכמתי עם פסק-הדין שניתן במחוזי ולא ניתנה לי אפשרות להציג את טענותיי". לדבריו, נגרם לו עוול בפסק-הדין של בית משפט השלום שניתן בהיעדרו.

דין הבקשה להידחות.

אמת, הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים מקלה יותר לעומת הליכים אזרחיים, אולם גם בפלילים הכלל הוא כי יש להקפיד על המועדים הקבועים בחוק, וכי על מבקש הארכה להציג "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור בהגשת ההליך. בהקשר זה, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו למשל: בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.7.2006)).

בענייננו לא מצאתי טעם ממשי המניח את הדעת. כאמור, המבקש היה מיוצג בבית המשפט המחוזי, ועל כן אין סיבה להניח כי לא ידע ולא יכול היה לדעת מהו המועד שבו עליו להגיש בקשת רשות ערעור – אם חפץ בכך. המבקש גם אינו מציג טענה ברורה או הסבר לחוסר ידיעה כזו. בצדק טוענת המשיבה כי אין בבקשה כל נימוק ממשי המצדיק את הארכה, ואף הטענה בדבר שהות בחוץ-לארץ אינה מפורטת (כגון תאריכים) ומכל מקום אין בה כלל וכלל כדי להצדיק את האיחור הניכר בפנייה לבית משפט זה. לבסוף אציין כי סיכויי בקשת רשות הערעור להתקבל ב"גל גול

שלישי" נחזים על פני הדברים להיות נמוכים, וזאת בלשון המעטה.

הבקשה נדחית.