בש"פ 807/11 נמרוד גרון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.7.2010, שבו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דין של בית משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (מיום 20.1.2010). בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירת מהירות לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על המבקש הוטל קנס בשיעור של 800 ₪. המבקש סבור כי בקשת רשות הערעור הוגשה במועד, שכן עותק מפסק הדין של בית המשפט המחוזי נמסר לו רק ביום 10.1.2011. עם זאת, לחלופין, מבוקש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

בפתח הדברים יש להבהיר כי בסיפא לפסק-הדין של בית המשפט המחוזי נרשם: "ניתן והודע היום ז' אב תש"ע, 18/7/2010 במעמד הצדדים". המבקש מציין בבקשתו כי "ההחלטה או עיקרי ההחלטה הוקראו ונשמעו באוזני המבקש במהלך הדיון". המבקש אינו חולק אפוא כי ההחלטה במלואה, או למצער עיקריה, הוקראה באוזני הצדדים ביום הדיון. גם המדינה בתגובתה מדגישה כי לפי הרישום בסיפא לפסק-הדין, וכן לפי תרשומת שכתבה הפרקליטה שנכחה בדיון, פסק-הדין הוקרא על נימוקיו . עם זאת, אין מחלוקת כי עותק מפסק-הדין לא נמסר לצדדים באותו יום, שכן – לדברי המבקש – בית המשפט חפץ לבצע "שינויי נוסח ותיקוני הגהה". המבקש, לדבריו, המתין לקבלת פסק-הדין בדואר, ומשזה בושש להגיע פנה ביום 10.1.2011 למזכירות בית המשפט וקיבל לידיו עותק מפסק-הדין. לשיטתו, רק לאחר קבלת העותק המודפס היה באפשרותו לגבש דעה באשר להגשת בקשת רשות ערעור. בנסיבות אלה סבור המבקש כי בקשת רשות הערעור הוגשה במועד, אך למען הזהירות ולאור דרישת מזכירות בית המשפט הוא מבקש הארכת מועד. המדינה מצדה מתנגדת לבקשה.

כיוון שפסק-הדין הוקרא לצדדים ביום 18.7.2010 כולל הנימוקים (או למצער עיקריהם), וכיוון שבית המשפט עיכב את מסירת העותק המודפס לצורך תיקונים טכניים גרידא, קשה לקבל את טענתו של המבקש כי לא היה באפשרותו לגבש החלטה אם להשיג על ההחלטה אם לאו קודם לקבלת העותק המודפס. לכל היותר ניתן לסבור כי קיים בנסיבות כאלה קושי להכין את בקשת רשות הערעור כראוי, שכן נוסח ההחלטה לא היה לנגד עיניו. עם זאת, כפי שאסביר מיד, אין בעניין זה כדי להכריע במקרה שלפניי.

המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור בהליך פלילי הוא 45 מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 200 לחוק, אם ניתנו פסק הדין או נימוקיו שלא לפני הנאשם, יחל מניין הימים מיום ההמצאה. סעיף 201 לחוק מוסיף וקובע כי לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)).

האם במקרה זה הוגשה בקשת רשות הערעור במועד? ואם לא – האם מוצדק להאריך את המועד להגשת ההליך?

בבש"א 1969/09 פורוש נ' דיישט (טרם פורסם, 21.6.2009) עלתה לפני כבוד השופט גרוניס השאלה כיצד יש למנות את התקופה להגשת בקשת רשות ערעור (אזרחית) במקום שבו תוכן ההחלטה של בית המשפט קמא הוקרא במעמד הצדדים, אך לא נמסר להם על-אתר העתק מן ההחלטה. כבוד השופט גרוניס לא נדרש להכריע בשאלה זו, שכן פסק כי ממילא בנסיבות המקרה יש מקום להאריך את המועד. עם זאת, כבוד השופט גרוניס הדגיש שניים אלה; ראשית , כי:

מצב דברים כזה מעמיד קושי בפני אדם המבקש להשיג על ההחלטה בפני ערכאת הערעור, וכן בפני פרקליטו. אף אם שומעה ההחלטה במלואה, קשה לצפות שהשומע יזכור במדויק מה נאמר בה. על כן עלולה להיווצר בעיה שעה שבעל הדין מעוניין להגיש בקשת רשות ערעור (או ערעור) בלא שנוסח מלא של ההחלטה מונח בפניו.

ו שנית , כי:

יחד עם זאת, ברור שאם ההחלטה הוקראה אך לא נמסר העתק בו במקום לבעלי הדין, קיימת חובה לנסות ולהשיג בהקדם את הנוסח המודפס.

בענייננו, אין צורך להכריע בשאלה אם המועד להגשת ההליך נמנה בנסיבות כאלה ממועד השימוע, שכן ממילא אין ספק כי המבקש לא עמד בדרישה לפעול להשגת עותק מודפס מן ההחלטה "בהקדם". המבקש, לדבריו, פנה לבית המשפט המחוזי ביום 10.1.2011 – כמחצית השנה לאחר שההחלטה הוקראה באוזניו. את הבקשה שלפניי הגיש כאמור ביום 30.1.2011. בנסיבות כאלה לא ניתן לקבוע כי המבקש – שכאמור נחשף לתוכן החלטתו של בית המשפט המחוזי ולנימוקיה עוד ביום 18.7.2010 – פעל בשקידה סבירה לקבלת עותק מפסק הדין, ולמעשה הוא זנח במשך חודשים ארוכים את האפשרות להשיג על פסק הדין.

במצב דברים זה, יש לקבוע כי ההליך הוגש באיחור, וכי לא הוצג טעם ממשי המניח את הדעת המצדיק להאריך את המועד להגשתו. לכך מתווספת בחינת מהות ההליך וסיכוייו. המבקש הואשם כאמור בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת; עניינו נדון בשתי ערכאות, ושתיהן באו למסקנה כי יש מקום להרשיעו בעבירה זו תוך חיובו בתשלום קנס. המבקש ממקד את בקשת רשות הערעור – ב"גל גול

שלישי" – בשאלת הנטל המוטל על התביעה להוכיח את יסודות העבירה. מעיון בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי הכרעתו בעניין זה נסבה על נסיבות המקרה הספציפיות, ועל-פני הדברים בית המשפט לא ביקש לקבוע קביעות משפטיות בעלות אופי כללי. הנה כי כן, בפני המבקש ניצבת משוכה גבוהה בבואו להביא את עניינו לפני ערכאה שלישית.

לאור כל אלה, ובהתחשב במהות ההליך, לא מצאתי כי יש להיעתר לבקשה שלפניי.