בש"א 1990/18 בני סלע נ. ידיעות אחרונות - אורית חיון

הבקשה שבכותרת הועברה לטיפולי על רקע חילופים בלשכת הרשמים.

המבקש עותר להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.11.2017 בע"א 12196-10-15 (להלן: פסק הדין ) אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו. בתחילה, התבקשה הארכת מועד של 120 ימים להגשת בקשת רשות הערעור, ובתשובה מטעם המבקש מיום 14.10.2018 הוא ביקש הארכת מועד של 90 ימים נוספים.

כפי שעולה מן החומרים שלפניי פסק הדין ניתן ביום 2.11.2017 והוקרא במעמד הצדדים. יחד עם זאת, עותק מפסק הדין נמסר למבקש על-ידי שירות בתי הסוהר רק ביום 1.2.2018. השאלה כיצד למנות את המועד להגשת הליך ערעורי במקרים שבהם פסק דין הוקרא במעמד הצדדים אולם לא נמסר להם עותק ממנו על-אתר טרם הוכרעה בפסיקה על כל היבטיה (ראו: בש"א 1969/09 פורוש נ' דיישט (21.6.2009); בש"א 5255/09 מרדכי נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסקאות 5-4 (8.7.2009); רע"א 190/10 גבאי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 3 (11.3.2010); בש"פ 807/11 גרון נ' מדינת ישראל (13.2.2011)). במקרה שלפניי לא ראיתי אף אני להכריע בעניין זה, שכן אף אם אצא מנקודת הנחה כי יש להתחיל למנות את המועד להגשת בקשת רשות הערעור מיום 1.2.2018, היום בו נמסר פסק הדין למבקש על-ידי שירות בתי הסוהר, לא ראיתי להאריך את המועד להגשת ההליך.

אכן, לטובת המבקש עומדת העובדה כי מדובר באסיר שאינו מיוצג כך שההנחה היא כי קיים לו קושי מובנה להסדיר את ענייניו המשפטיים. כמו כן, כפי שציינתי לעיל,

אני יוצאת מנקודת מוצא כי בקשת הארכה הוגשה בתוך המועד להגשת בקשת רשות הערעור. חרף האמור, ולאחר ששקלתי בכובד ראש את מכלול נסיבות העניין, לא ראיתי כי קיימת הצדקה למתן הארכת מועד כה מופלגת (120 ימים) להגשת בקשת רשות ערעור. זאת, בעיקר, כיוון שהתרשמתי כי בהתחשב באמות המידה לקבלת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, סיכויי בקשת רשות הערעור קלושים ביותר. לא למותר לציין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגיש המבקש בהתאם לסמכות שהוקנתה לו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכי התרשמותו של בית המשפט המחוזי הייתה כי מדובר ב"הליך סרק", חסר תוחלת וסיכוי, אשר יש בו לפגוע הן במשיבות והן בציבור בכללותו.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.