בש"א 5255/09 רחמים מרדכי נ. מינהל מקרקעי ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

ההליך נסב על פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז, בערעור על החלטה של בית משפט השלום ברחובות לתקן טעות סופר בהסכם פשרה שעשו הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. בערעור טען המבקש כי לבית משפט השלום לא הייתה סמכות לתקן את הטעות, בשל חלוף הזמן מעת מתן פסק הדין המקורי (בשנת 2006). בדחותו את הערעור פסק בית המשפט המחוזי כי ניסיונו של המבקש ליהנות מטעות הסופר בפסק הדין המקורי והתנגדותו לבקשה לתיקונה מלמדים על חוסר תום לב מובהק, ויש בכך כדי למנוע אותו מלטעון נגד התיקון. בית המשפט הוסיף וציין כי ניתן היה להוציא לפועל את פסק הדין אף ללא התיקון, ובנסיבות אלו יש משום טעם מיוחד להארכת מועד, ככל שיש להיזקק להוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984.

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן והודע במעמד הצדדים ביום 21.5.2009. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 23.6.2009. נטען בה כי פסק הדין הוקרא בעל-פה באולם בית המשפט, נשלח לצדדים בדואר והומצא בפועל מספר ימים לאחר מכן. על פי האמור בבקשה, אמו של בא-כוח המבקש נפטרה בסוף השבוע ממחלה קשה. בשל כך נבצר מבא-כוח המבקש להגיש את הבקשה לרשות ערעור במועד, אשר חל במהלך ימי השבעה.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקש הגיש את הבקשה לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, מועד שהסתיים ביום 21.6.2009. עמדה זו מבוססת על הטענה כי יש למנות את המועד החל מיום הקראת פסק הדין, וזאת בהתאם לתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין הבקשה מגלה "טעם מיוחד" לשם דחיית המועד, וסיכויה של בקשת רשות הערעור להתקבל אפסיים. מות אמו של בא-כוח המבקש אינו מקים "טעם מיוחד" משום שהנטען אינו נתמך בתצהיר או במסמכים הנדרשים לביסוס התשתית העובדתית. בנוסף נטען כי אמו של בא-כוח המבקש נפטרה סמוך לתום המועד להגשת הליך, כך שעמדו לרשות בא-כוח המבקש כמעט שלושים ימים לקידום עניינו של המבקש. המשיבה ציינה כי במסגרת הליכי הוצאה לפועל בהם פתחה נגד המבקש לביצועו של פסק הדין משנת 2006 נקבע מועד פינוי ליום 27.7.2009. על רקע זה, עמדתה החלופית של המשיבה היא כי אם יוחלט לקבל את הבקשה למתן ארכה, לאור ניסיונות המבקש לדחות את הפינוי, יש להורות על הגשת בקשת רשות הערעור תוך חמישה ימים.

4.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה. הצדדים חלוקים בשאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור. התשובה לשאלה זו נגזרת מן השאלה מתי מתחיל מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור (או ערעור) שעה שבית המשפט מקריא החלטה אך אינו מוסר על אתר העתק ממנה לבעלי הדין. שאלה זו נבחנה לאחרונה על ידי כב' השופט א' גרוניס – במסגרת בש"א 1969/09 פורוש נ' דיישט (לא פורסם, 21.6.2009) - אך בסופו של דבר לא הוכרעה. וכך כותב כב' השופט א' גרוניס באותה פרשה:

"החלטתו של בית המשפט המחוזי לא נמסרה לידי בעלי הדין עם הקראתה (החלקית או המלאה). מצב דברים כזה מעמיד קושי בפני אדם המבקש להשיג על ההחלטה בפני ערכאת הערעור, וכן בפני פרקליטו. אף אם שומעה ההחלטה במלואה, קשה לצפות שהשומע יזכור במדויק מה נאמר בה. על כן עלולה להיווצר בעיה שעה שבעל הדין מעוניין להגיש בקשת רשות ערעור (או ערעור) בלא שנוסח מלא של ההחלטה מונח בפניו. יחד עם זאת, ברור שאם ההחלטה הוקראה אך לא נמסר העתק בו במקום לבעלי הדין, קיימת חובה לנסות ולהשיג בהקדם את הנוסח המודפס. מכל מקום, בנסיבות המקרה הנוכחי איני רואה צורך להכריע בשאלה מתי יחל מנין הימים שעה שבית המשפט מקריא את ההחלטה אך אינו מוסר על אתר העתק הימנה לבעלי הדין" ( שם , פסקה 6 להחלטה).

5.

דומה כי גם במקרה שלפניי לא מתחייבת הכרעה בשאלת המועד לתחילת מניין הימים. אין מחלוקת כי פסק הדין הודע במעמד הפרקליטים ביום 21.5.2009. לטענת המבקש, הוא הומצא לו בפועל מספר ימים לאחר מכן. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 23.6.2009. בהנחה שיש למנות את הימים מעת שימוע פסק הדין, הרי שהבקשה הוגשה יומיים בלבד לאחר תום המועד להגשת ההליך. אין מדובר באיחור משמעותי, בשים לב לכך שפסק הדין לא נמסר למבקש על אתר. לכך מתווספות הנסיבות האישיות של בא-כוח המבקש, אותן פירט בבקשה. שיקולים מצטברים אלה מגיעים כדי "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת ההליך. אשר למועד הפינוי שנקבע, יש לזכור כי הארכת המועד, כשלעצמה, אין בה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. משכך ונוכח העובדה שממילא התבקשה ארכה רק עד ליום 19.7.2009, לא מצאתי מקום לחייב את המבקש להגיש את ההליך תוך חמישה ימים.

סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת. המועד להגשת בקשת רשות ערעור מוארך עד ליום 19.7.2009. אין צו להוצאות. ההחלטה תומצא לבעלי הדין ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה.