בש"פ 5529/13 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ביום 22.7.2012 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי מרכז, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של מעשה סדום, איומים והתפרצות למקום מגורים. בגין מעשים אלו גזר בית המשפט המחוזי על המבקש ביום 31.12.2012 שתיים-עשרה שנות מאסר (החל מיום מעצרו) וכן עונשי מאסר מותנים ופיצוי לנפגעת העבירה.

כשבעה חודשים לאחר מכן, ביום 8.8.2013, הגיש המבקש את הבקשה שבפניי להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, ובהודעה נוספת שהגיש הבהיר כי כוונתו היא להגשת ערעור על חומרת העונש. על פי טענתו עורך הדין באומן אשר ייצג אותו בבית המשפט המחוזי "הבטיח לו" לערער על גזר-הדין, אך בדיקה שערך במרכז המידע של בית המשפט העלתה כי הדבר לא נעשה, ועל כן מבקש הוא ארכה להגשת הערעור עד ליום 20.11.2013.

2.

ביקשתי את התייחסותו של עורך הדין באומן לאמור, ובהודעה שהגיש ציין כי אכן ייצג את המבקש בבית המשפט קמא מטעם הסנגוריה הציבורית וכי במעמד גזר-הדין ביקש ממנו המבקש להגיש ערעור על חומרת העונש, אך הסנגוריה הציבורית בדקה את עניינו והוחלט שלא להגיש ערעור מטעמו. עורך-הדין באומן הוסיף כי לאחר קבלת החלטה כאמור יידע את המבקש באמצעות רעייתו אודותיה, ולמן אותו מועד לא יצרו המבקש (או מי מטעמו) כל קשר עימו. מכל מקום הודגש על ידי עורך-הדין באומן כי מעולם לא הבטיח למבקש שיגיש ערעור בשמו על פסק-הדין.

בהחלטה נוספת הוריתי למבקש להתייחס לאמור בהודעת עורך-הדין באומן, ובשים לב לאמור בהודעתו להבהיר איזה טעם מצדיק את מתן הארכה המבוקשת. בהודעה שהגיש המבקש בהמשך לכך טען כי עורך-הדין באומן אכן התקשר לרעייתו אך מסר לה ש"הערעור הוגש אך בית המשפט העליון לא קיבל את הערעור" והוא קיבל את האמור, אך לאחר שהועבר לבית הסוהר "אילון" אמרו לו חבריו כי לא ייתכן שלא קיבל כל מסמך בעניין, ואז בדק במרכז המידע הארצי והסתבר לו שלא נעשה כל ניסיון להגיש את הערעור.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי החלטתי לדחות את הבקשה.

נכון הוא כי הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים גמישה יותר מזו הנוהגת בהליכים אזרחיים על מנת לאפשר למי שהורשע ונגזר דינו למצות את הליכי הערעור בעניינו. יחד עם זאת, גם מתן ארכה בהליכים פליליים אינו נעשה כדבר שבשגרה, ועל מבקש הארכה להוכיח "טעם ממשי המניח את הדעת", ובהקשר זה יש ליתן משקל, בין היתר, למשך האיחור; להצדקה הנטענת לאיחור; ולסיכויו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (25.7.2006); ע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (19.10.2009)).

במקרה דנן מצייר המבקש תמונה שונה מזו העולה מהודעתו של עורך הדין באומן, ולפיה סבר כי זה הסכים להגיש ערעור מטעמו ואף עשה ניסיון להגישו בפועל אך הערעור לא התקבל לרישום, ובדיעבד נודע לו שלא נעשה כל ניסיון כאמור. ראשית יש לומר כי גרסה זו מסר המבקש בלקוניות ומבלי שפורטה והובהרה (למשל מתי נערכה על ידו בדיקה במרכז המידע של בית המשפט ונודע לו כי לא נעשה ניסיון להגשת הערעור) ומבלי שתמך אותה בתצהיר מטעמו או מטעם רעייתו. כמו כן גרסה זו שונה במידה מסוימת מגרסתו בבקשה המקורית, אשר אף היא הוגשה ללא ליווי תצהיר, ממנה עולה כי סבר שהוגש בשמו ערעור בפועל כהבטחת בא-כוחו ורק לאחר בדיקה שערך במרכז המידע נודע לו להפתעתו שלא הוגש בשמו דבר.

שנית, גם על פי גרסתו הנוכחית של המבקש נודע לו שהערעור אותו סבר שעורך הדין באומן ניסה להגיש בשמו לא התקבל לרישום והוא השלים עם תוצאה זו , וכלשונו "אמרתי לעצמי בסדר, לפחות ניסית", ופרק זמן ממושך לא נעשה על ידו, או על ידי מי מטעמו, כל ניסיון לבדוק את הדברים או להשיג על אי קבלת ההליך לרישום, כפי שסבר לטענתו. רק כשבעה חודשים לאחר מתן גזר-הדין שינה המבקש דעתו (לטענתו בעקבות שיחה עם חבריו) והחליט לבדוק את העניין ולהגיש בקשת ארכה להגשת ערעור על חומרת העונש.

בנסיבות המתוארות ומשגם לפי גרסת המבקש עצמו (העומדת כאמור בסתירה לגרסת בא-כוחו ובסתירה מסוימת לגרסתו המקורית) השלים עם כך שהערעור אותו ביקש להגיש לא התקבל לרישום וישב בחיבוק ידיים, ורק תקופה ארוכה לאחר מכן (למעלה משבעה חודשים לאחר מתן גזר-הדין) נמלך בדעתו וביקש להגיש בקשת ארכה, איני סבורה כי עלה בידי המבקש להניח "טעם המניח את הדעת" המצדיק מתן ארכה ממושכת כבקשתו .

אשר על כן, הבקשה נדחית.