ע"פ 8031/09 עלי מגיד נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' רניאל ) מיום 24.9.2009 בע"פ 5355-06-09 בגדרה נדחתה בקשת המערער להארכת המועד

להגשת הודעת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט מ' אלטר ) מיום 8.10.2007 בת.פ. 1571/07.

1.

ביום 8.10.2007 הרשיע בית משפט השלום בעכו את המערער על סמך הודאתו במסגרת עסקת טיעון בעבירה של התפרצות לבנין שאינו משמש למגורים וגניבה [לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] וגזר עליו מאסר לתקופה של שמונה חודשים, אותו ריצה הנאשם בחופף למאסר אחר שנגזר עליו (ת.פ. 2242/07) וכן מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר אותו ריצה והתנאי הוא כי לא יעבור בתקופה זו כל עבירה מהעבירות המנויות בסימנים א', ג', ד' ו-ה'1 לפרק יא' בחוק העונשין ויורשע בגינה.

2.

ביום 8.6.2009 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת הודעת הערעור הגיש המערער בקשה להארכת המועד להגשת הערעור וטען כי ההליך שהתקיים לפני בית משפט השלום בוצע מבלי שהוא היה מיוצג על ידי סנגור, מבלי שניתנה לו שהות של 48 שעות להשיב לאשמה ומבלי שבית המשפט הסביר לו כדבעי את זכויותיו, וכן כי הוטל עליו מאסר מותנה בניגוד לכללים שגובשו בפסיקה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור וקבע כי לא ניתן טעם ממשי לאיחור של מעל לשנה וחצי בהגשת הערעור וכי סיכויי הערעור אינם עומדים בנטל המוגבר הדרוש לאור תקופת האיחור.

3.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד מוטי לוי - שב וטוען כי ההליך שהתקיים בעניינו בבית משפט השלום היה רווי בפגמים, שהתגלו על ידי הסנגוריה הציבורית שעה שזו טיפלה בהליך אחר שהתנהל כנגדו ובו ביקש בית המשפט להפעיל את המאסר המותנה. לדבריו הפגם העיקרי הינו שההליך נוהל מבלי שהוא היה מיוצג. לטענתו למרות שציין בפני בית משפט השלום כי אינו רוצה סנגור, על בית המשפט הייתה מוטלת החובה לברר מדוע אינו חפץ בסנגור והאם הוא "נחוש" שלא להיות מיוצג וכן היה עליו להשתכנע כי המערער יכול להגן על עצמו בצורה יעילה. לדברי המערער בית משפט השלום לא עמד בחובות אלה ובנוסף לא העניק למערער שהות של 48 שעות להשיב לאישום, לא הסביר למערער, שהיה כאמור חסר ייצוג, את זכויותיו ואת מהות ההליך. פגמים אלו מסבירים לטענת המערער את הסיבה להשתהותו בהגשת הערעור.

אותם הנימוקים משמשים את המערער גם לטיעונו שלפיו סיכויי הערעור להתקבל, באם תותר הגשתו באיחור, הינם גבוהים. בנוסף לכך טוען המערער כי נפלו פגמים באופן הטלת המאסר המותנה. לטענת המערער פגמים אלו גרמו לו עיוות דין בכך שהוטל עליו מאסר מותנה לא מידתי הן מבחינת אורכו והן מבחינת היקף עבירות התנאי. בנוסף הוא טוען כי המאסר המותנה נוסח בצורה שאינה נהירה וברורה להדיוט הלא מיוצג. המערער טוען כי רק כאשר קיבל ייצוג הבין את הפגמים המהותיים הללו.

בנסיבות אלה סבור העורר כי יש בידו טעם של ממש המצדיק את האיחור בהגשת הערעור וכן כי לגופו של עניין סיכוייו של הערעור להתקבל הינם טובים, וזאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין. אשר על כן מבקש המערער מבית המשפט לקבל את הערעור ולהאריך את המועד להגשת הודעת הערעור בע"פ 5355-06-09 עד למועד הגשתו בפועל (8.6.2009).

4.

מנגד

טוענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – כי המערער הורשע על ידי בית משפט השלום לפני כשנתיים. בסוף הדיון הוסבר למערער כי ביכולתו לערער על פסק הדין בתוך 45 ימים, ולמרות זאת הערעור הוגש למעלה משנה וחצי לאחר מכן. לטענת המשיבה די באיחור ממושך זה כדי לחייב הצגת טעמים כבדי משקל במיוחד שיהיה בהם כדי להצדיק היענות לבקשת המערער. לדברי המשיבה בית המשפט המחוזי בחן את הפגמים שנפלו בהליך שהתקיים בבית משפט השלום וקבע כי אין מדובר בפגמים מהותיים שגרמו למערער עיוות דין. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי כי הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים מקל מאוד עם המערער וזאת בהתחשב בעברו הפלילי ומהות העבירות בהן הוא הורשע.

המשיבה טוענת כי מדובר במערער שהליכי המשפט אינם זרים לו וכן כי

מפרוטוקול הדיון עולה שהוא הבין את הנעשה בבית המשפט ואת מהות ההליך. באשר לטענת המערער לפגמים שנפלו בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי טוענת המשיבה כי לפי סעיף 15א(ד)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) במקרה בו מבקשת התביעה להטיל על הנאשם עונש מאסר שאת כולו נושא הנאשם בחופף לעונש מאסר קיים, אין חובה למנות לנאשם סנגור.

לטענת המשיבה טענתו של המערער שלפיה המאסר על תנאי שהושת עליו הינו גורף ולא מאבחן בין סוגי העבירות השונות אינה יכולה להתקבל. לטענת המשיבה הסימנים אליהם הפנה בית משפט השלום בפרק הרלוונטי בחוק העונשין עוסקים כולם בעבירות הקשורות לעבירה אותה ביצע המערער. בנוסף טוענת המשיבה כי לא ברור לה על מה מסתמך המערער בטענתו שלא ניתנו לו 48 שעות להשיב לכתב האישום וכי כתב האישום לא הומצא לו במועד. לבסוף טוענת המשיבה כי לפי התמונה הכוללת לא נגרם למערער עיוות דין ממשי המצדיק היענות לבקשתו להארכת המועד להגשת הערעור.

דיון והכרעה

5 .

לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו-200". מכאן, כאשר עסקינן בהליך הפלילי אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם מתן אורכה להגשת הערעור. יחד עם זאת, בית משפט זה קבע לא אחת כי אין משמעות הדבר כי מתן אורכה בהליך פלילי ייעשה כדבר שבשגרה, שהרי זהו היוצא מן הכלל, ולכן אין ליתן אורכה להגשת ערעור בפלילים אלא בהתקיים "טעם ממשי המניח את הדעת" [בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006) (להלן: עניין נגר ); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2009)]. בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין הארכת המועד נמנים משכו של האיחור, הנימוקים לו וסיכויי ההליך העיקרי [ע"פ 6606/07 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.8.2007)].

6.

פסק הדין בעניינו של המערער ניתן ביום 8.10.2007 ואילו הערעור הוגש ביום 8.6.2009, כשנה וחצי לאחר תום המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור. בנסיבות אלה, כאשר מדובר באיחור משמעותי, על המערער מוטל נטל גדול יותר להוכיח כי מתקיימת עילה המצדיקה את האיחור [ראו: עניין נגר, פסקה 3 להחלטה ; בש"פ 11081/08

אבו יוסף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם,

24.3.2009); כן, ראו והשוו: ב"ש 230/86

עצמון נ' מדינת ישראל

פ"ד מ(2) 353]. סבורני כי בנסיבות המקרה דנן לא הצליח המערער להוכיח התקיימותה של עילה כזו.

לטענת המערער העובדה שלא היה מיוצג בהליך שהתקיים בבית משפט השלום היא שהובילה להגשת הערעור באיחור. אולם במקרה זה לא ניתן להתעלם מטענת המשיבה לפיה המערער איננו הדיוט אשר ההליך המשפטי זר לו. מניסיונו העשיר של המערער - שלחובתו עומדות 25 הרשעות קודמות אשר התבררו בהליכים משפטיים רבים – ניתן להסיק כי הוא מודע למשמעות ייצוגו על ידי עורך דין ובחר במודע, כפי שעולה מן הפרוטוקול, שלא להיעזר בשירותיו של עורך דין. כמו כן יש להתייחס לדבריו של המערער בדיון בפני בית משפט השלום, שלפיהם אם היה מודע בשנת 2004 לקיומו של כתב אישום זה, היה מודה בעובדותיו במסגרת הליך שהתנהל נגדו בשנה זו באשמת ביצוע עבירות נוספות. בנוסף לא ניתן להתעלם במקרה זה מעיתוי העלאת הטענה כנגד המאסר המותנה שעלתה רק כאשר בית משפט השלום בעכו התבקש, במהלך דיון בתיק אחר, להפעיל את המאסר המותנה.

7.

באשר לסיכויי הערעור: כזכור המערער טוען כי נפלו פגמים באופן הטלת המאסר המותנה. לדבריו מדובר במאסר מותנה לא מידתי הן מבחינת אורכו והן מבחינת היקף עבירות התנאי. לטענתו בנסיבות שנוצרו עבירת גניבה של סכום פעוט תוביל להפעלת המאסר המותנה, ולכן יש להבחין בין העבירות המפעילות את התנאי. אין בידי לקבל את טענתו זו של המערער. סבורני כי בנסיבות העניין ובהתחשב בעברו הפלילי של המערער הכולל כאמור 25 הרשעות וביניהן הרשעות בעבירות רבות של גניבה, צדק בית משפט השלום ברצונו להרתיע את המערער מלבצע עבירה נוספת, ולו "עבירת גניבה של סכום פעוט" ולא להבחין לכן בין עבירות רכוש מסוג פשע לבין עבירות רכוש מסוג עוון. בנוסף, איני סבור כי עונש המאסר המותנה שהוטל על המערער מבחינת אורכו, היקפו והגדרתו מהווה עונש דרסטי וזאת כאמור לאור עברו הפלילי העשיר והסדר הטיעון המיטיב שהושג בענייננו, כמו כן, בהתאם להלכותיו של בית משפט זה, נראה כי קיים מתאם ראוי בין אורכה של תקופת המאסר המותנה לבין עבירות התנאי עצמן והעונשים הקבועים

בחוק בגינן [ראו והשוו: ע"פ 5202/02

שביטה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.2.2003);

ע"פ 2990/00

כהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם 7.6.2000)].

ביחס לשני הפגמים הנוספים הנטענים על ידי המערער מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה גם אם נפלו פגמים בהליך שהתקיים בפני בית המשפט השלום אין בכך כדי להוכיח כי נגרם למערער עיוות דין. גם אני סבור כי הסדר הטיעון שנערך בין המשיבה לבין המערער בבית משפט השלום היווה הסדר טיעון שהיטיב עמו, וזאת במיוחד לאור עברו הפלילי העשיר של המערער בעבירות רכוש ולאור דבריו שלו בדיון בבית משפט השלום שצוינו לעיל ושלפיהם הוא היה מודה בעבירה עוד בשנת 2004, אם היה יודע עליה באותה התקופה בה הורשע בעבירות דומות אחרות.

8.

כל האמור לעיל מוביל למסקנה שלפיה אין להיענות לבקשתו של המערער ואין ליתן לו אורכה להגשת הערעור ולפיכך הבקשה נדחית.