בש"פ 3475/13 אדם ריחאן נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור בפלילים.

1.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות של סחר בסם מסוכן ושל החזקת סם שלא לצריכה עצמית ובגין כך נגזרו עליו ביום 4.4.2012 עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל וכן מאסרים על תנאי, קנס וחילוט רכוש. המבקש הגיש ערעור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר הופנה תחילה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין, אך לבסוף צמצם ערעורו לעניין העונש שהושת עליו, וזה התקבל בחלקו ביום 13.3.2013, כך שתקופת המאסר בפועל הועמדה על שישה חודשים ונקבע כי המבקש ירצה אותה בדרך של עבודות שירות. עם זאת הוסיף בית המשפט המחוזי ופסל את המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים.

על עונש הפסילה שנגזר עליו מעוניין המבקש להשיג. המבקש ציין כי היה עליו להגיש את בקשת רשות הערעור עד ליום 28.4.2013, אך ביקש להגישה בפועל בצירוף הבקשה שבפניי אך ביום 14.5.2013, באיחור של למעלה משבועיים, וזאת מחמת טעות אנוש נטענת במשרד בא-כוחו אשר בעטיה לא הובאו בחשבון מניין הימים הנתונים להגשת ההליך ימי שישי ושבת.

2.

הבקשה אשר הוגשה הינה לקונית ולא נתמכה בתצהיר, ולפנים משורת הדין אפשרתי למבקש בהחלטה מיום 19.5.2013 להשלים בקשתו כך שיינתן "פירוט מלא לגבי הטעות המשרדית אשר בגינה לפי הנטען לא הוגש ההליך במועד" וכי זו תיתמך בתצהיר.

ואולם בא-כוח המבקש לא הגיש בקשה משלימה וכל שהוגש הוא מסמך הנושא את הכותרת "תצהיר", אף שאינו כולל אימות חתימה של עורכת הדין עובדת משרדו של בא-כוח המבקש אשר חתמה עליו. מכל מקום ה"תצהיר" שצורף לקוני ביותר ובו שבה עורכת הדין וציינה כי מפאת טעות שלה לא נספרו סופי השבוע במניין הימים להגשת ההליך. דהיינו, גם כעת ולמרות ההזדמנות שניתנה, לא הובהר כיצד אירעה הטעות במשרדו של בא-כוח המבקש, אשר ייצג את המבקש הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי, וזאת ביחס לדין ברור ובסיסי לפיו רק מקום בו יום ו' ויום שבת חלים ביום האחרון הנתון להגשת הליך ניתן להגישו ביום א' הסמוך, אך אין "מדלגים" על ימים אלו במניין הימים הנתונים להגשת ההליך (סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981). כך למשל לא הובהר האם עובדת המשרד אשר נתבקשה להכין את ההליך הינה עורכת דין חדשה אשר הדין לא היה ידוע לה וכיצד זה שבא-כוח המבקש עצמו לא הבחין בזמן הרב אשר חלף למן מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

נכון הוא כי הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים גמישה יותר מזו הנוהגת בהליכים אזרחיים על מנת לאפשר למי שהורשע ונגזר דינו למצות את הליכי הערעור בעניינו. יחד עם זאת, גם מתן ארכה בהליכים פליליים אינו נעשה כדבר שבשגרה, ועל מבקש הארכה להוכיח "טעם ממשי המניח את הדעת", ובהקשר זה יש ליתן משקל, בין היתר, למשך האיחור; להצדקה הנטענת לאיחור; ולסיכויו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (25.7.2006); ע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (19.10.2009)).

במקרה דנן איני סבורה כי הבקשה במתכונת הלקונית בה הוגשה, וגם לאחר ההזדמנות שניתנה למבקש להשלימה ולהבהירה ומקום בו גם עתה אינה נתמכת בתצהיר כדין, מגלה טעם המניח את הדעת כאמור. כן יש ליתן משקל לעובדה שמשך האיחור אינו זניח (למעלה משבועיים), כמו גם לעובדה שסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם נחזים להיות גבוהים בהינתן העובדה שמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול" שלישי, אשר על-פני הדברים אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. מכאן כי סיכוייו של ההליך העיקרי אינם תומכים גם הם בהיעתרות לבקשה.

מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית אף מבלי לבקש את עמדת המשיבה.