בש"פ 8735/09יעקב מרדינגר נ. מדינת ישראל

כפי שעולה מהבקשה, כנגד העוררים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 2141/08) בו יוחסו להם עבירות מס. ביום 28.7.2009 נתן בית משפט השלום (כבוד השופט ד' מור) את פסק דינו, במסגרתו זוכו העוררים מכל האישומים שיוחסו להם.

ביום 29.7.2009 פנה בא כוח המשיבה לבאי כוח העוררים באמצעות דואר אלקטרוני בבקשה לקבלת הסכמתם להגשת בקשה למתן ארכה בת 45 ימים למועד הגשת הערעור. ביום 30.7.2009 השיב בא כוח העוררים כי לא העוררים ולא באי כוחם מסכימים למתן ארכה כאמור.

ביום 10.9.2009 הגישה המשיבה הודעת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (7802/09), ללא כל נימוקים, מהטעם שהכרעת הדין ניתנה בפגרה ומתוך 45 ימים הנתונים להגשת הערעור 33 היו ימי פגרה, במהלכם שהו כמה מגורמי הפרקליטות הרלוונטיים בחופשה, ובציינה כי נימוקי הערעור יוגשו בהקדם האפשרי.

ביום 16.9.2009 הגישו המערערים בקשה למחוק על הסף את הודעת הערעור, בטענם כי בנסיבות העניין הודעת הערעור ללא נימוקים אינה מהווה "הגשת ערעור" בהתאם להוראות סעיפים 198 ו-203 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).

בית המשפט המחוזי הורה למשיבה להשיב לבקשה למחיקת הערעור, וביום 24.9.2009 השיבה המשיבה כי מחיקת ערעור על הסף רק מהטעם שהוגש ללא נימוקיו, אינה פרקטיקה מוכרת ובוודאי שאינה הדין הנוהג. במקביל לתשובתה הגישה המשיבה את נימוקי הערעור.

בתגובה לתגובת המבקשת ביקשו העוררים לקיים דיון בבקשתם.

ביום 1.10.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיאה ז' המר) את בקשת המחיקה. בית המשפט ציין בהחלטתו כי מלכתחילה אכן דורש החוק כי יוגש ערעור מנומק, ברם החוק אינו מתיר מחיקת ערעור לא מנומק אלא לאחר אי קיומה של החלטה על הגשת הנימוקים. במצב הנתון בו הוגשו כבר הנימוקים קבע בית המשפט כי אינו מוצא הצדקה לקביעת דיון וכי הבקשה נדחית.

על החלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הגישו העוררים "ערר" לבית משפט זה, הוא הערר שבפניי, בגדרו טוענים הם כי ההחלטה מהווה גושפנקא משפטית להגשת ערעור בדרך של הודעת ערעור בלבד ללא נימוקים, מצב שאינו עומד במסגרת הליך ראוי ותקין. באשר לעצם הגשת ההליך טוענים העוררים כי חרף היעדרה של הוראה מפורשת בדבר זכות ערר בחוק, קמה להם זכות ערר פסיקתית, כפי שזו נקבעה לטענתם בבש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (טרם פורסם, 10.5.2009) (להלן: עניין מאיו ), ואשר יושמה לטענת העוררים בע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.2009) (להלן: עניין מגיד )). לטענת העוררים, בהחלטתו של בית המשפט יש משום גרימת נזק בלתי הפיך לעניינם, מבלי שניתן יהיה באופן ממשי לערער עליה, ולכן יש לאפשר להם לערור עליה כבר בשלב זה.

מנגד טוענת המדינה כי הדין אינו מאפשר ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי, וכי המקרים בהם הוכרו בפסיקה זכויות ערעור שאין מצויות בדין נוגעים למקרים חריגים וקיצוניים, השונים מהמקרה שבפנינו.

דין הערר להידחות.

כידוע, בשונה מההליך האזרחי, במסגרת ההליך הפלילי אין אפשרות לערער על החלטות ביניים שניתנו במהלך הדיון העיקרי, לא בזכות ולא ברשות (ראו סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)), אלא במספר מקרים חריגים הקבועים בחוק, ובהם החלטות הנוגעות למסירת חומר החקירה לעיון הנאשם (סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי), ערעור על החלטת שופט בבקשה לפסילתו מלישב בדין (סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט), או ערעור על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע העונש (סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). במקביל ישנם עניינים שאינם נוגעים ישירות לבירור האשמה במסגרת ההליך העיקרי, בהם קבועות זכויות לערור בזכות או ברשות, דוגמת עררים בנושאי מעצרים (ראו סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996), או חילוט רכוש (ראו למשל סעיף 36ה לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973).

במקרים ספורים ראה לנכון בית המשפט לפרש הסדרים אלו באופן המרחיב על פניו את זכות הערר או הערעור אף מעבר לאמור לעיל. כך, למשל, ברע"פ 8275/99 חילף נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1), 433 (2000) (להלן: עניין חילף ), קבע בית המשפט כי יש לראות בהחלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור משום "פסק דין", המקנה זכות ערעור, ולא כ"החלטה אחרת" שאינה ניתנת כאמור לערעור, שכן מדובר בהחלטה שאין עוד כל יכולת להשיג עליה, ואשר מהותה הינה למעשה סיום ההליך. יצוין כי ההלכה שנקבעה בעניין חילף היא אשר עמדה בבסיס פסק דינו של בית המשפט בעניין מגיד , ולא כטענת העוררים.

בדרך אחרת, קבעה דעת הרוב בעניין מאיו , מפי השופט א' א' לוי , כי יש להתייחס לבקשה לעיון בחומר החקירה בעת דיון בבקשת הסגרה מתוך אנלוגיה לבקשה לעיון בחומר החקירה על פי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, ובהתאם קבעה כי יש לאפשר הגשת ערר כנגדה, תוך יצירת זכות ערר פרי יצירתה של הפסיקה (יצוין כי בדעת יחיד קבע השופט י' דנציגר כי יש לקבוע זכות ערר פסיקתית נרחבת יותר בענייני הסגרה, ומנגד קבעה בדעת מיעוט השופטת א' חיות כי כלל אין לאפשר ערר מקום שהדין אינו מאפשר זאת מפורשות).

אלא שאין באף אחת מבין הדרכים הללו כדי לסייע לעוררים. בכל הנוגע להלכה שנקבעה בעניין מאיו , הרי שמדובר בהלכה נקודתית, שכל מהותה הינה יצירת אנלוגיה בין הליכי ההסגרה ובין ההליך הפלילי הרגיל, לאור חשיבותה של זכות העיון בחומר החקירה. אין לראות בהלכה זו כסטייה מהכלל הבסיסי לפיו אין ערעור או ערר ללא רשות לכך בדין, או משום יצירת זכות ערר יש מאין, אלא אך יישומה של זכות ערר קיימת, המנויה בסעיף 74(ה) לחוק סדר הפלילי, על הליכי ההסגרה.

מנגד, אף לא ניתן לראות בהחלטה בעניינם של העוררים משום "פסק דין", המקנה זכות ערעור, כפי שנעשה בעניין חילף . אין מדובר בהחלטה המסיימת את ההליך, שלאחריה לא יתאפשר עוד לעוררים לשוב ולתקוף את נכונותה. ככל שבסופו של יום יתקבל ערעור המדינה, הרי שהעוררים יוכל לשוב ולהעלות את טענותיהם במסגרת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ככל שנכונה טענתם לפיה מדובר בסוגיה משפטית חשובה ועקרונית. מנגד, באם יידחה לבסוף הערעור, הרי שממילא תהפוך הסוגיה לתיאורטית.

אמנם, התנהלותה של המשיבה בעניין זה אינה מניחה את הדעת, וייתכן שכפי שציין בית המשפט המחוזי, ראוי כי המחוקק ישית ליבו למצב זה בו חרף הדרישה להגשת ערעור מנומק אין אפשרות למחקו אלא לאחר אי ציות להוראה להגשת נימוקי הערעור. אלא שמשהחליט בית המשפט המחוזי את שהחליט, אין אפשרות לתקוף את החלטתו בשלב זה.

אשר על כן, הערר נדחה.