בש"פ 3071/11 דוד בן שטרית נ. מדינת ישראל

1.

ערר על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט ד' מגד). בהחלטה מיום 6.3.11 (להלן: ההחלטה הראשונה ) דחה בית המשפט את בקשת העורר לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חסד"פ ) להתיר לו לעיין בדו"חות סודיים שהוגשו במהלך דיוני הארכת המעצר בעניינו בבית משפט השלום באילת בטרם הוגש כתב האישום נגדו. בהחלטה מיום 3.4.11 (להלן: ההחלטה השניה ), נדחתה בקשת העורר לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה ), לגלות בפניו ראיות שתחת חיסיון.

כתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, מייחס לו עבירות של רצח ונשיאת נשק. על-פי הנטען בכתב האישום, עסק המנוח, בין היתר, בהלוואות כספים באילת. בין המנוח לעורר התגלע סכסוך על רקע כספי-עסקי, שבעטיו ביקש העורר את מותו של המנוח. על-פי כתב האישום, העורר הצטייד באקדח מסוג לא ידוע, בטלפון נייד ובכרטיס זיכרון לטלפון נייד שאינם ניתנים לאיתור. לאחר מכן התקשר אל המנוח לאחר חצות וביקש להיפגש עמו. המנוח נעתר והגיע למקום המפגש שנקבע, שם המתין לו העורר כשהוא מצויד באקדח. העורר שלף את האקדח וירה במנוח מטווח קצר ארבע יריות בכוונה לגרום למותו ואז נמלט מן המקום. זמן קצר לאחר מכן נפטר המנוח מפצעיו.

ביום 1.3.11 חתם השר לביטחון פנים על תעודת חיסיון בקשר לחומרים מסוימים בתיק.

2.

ההחלטה הראשונה ניתנה כאמור בבקשת העורר לאפשר לו לעיין בדו"חות סודיים שהוגשו במסגרת הדיונים בבקשות שהגישה המשיבה להאריך את מעצרו. בית המשפט המחוזי מצא, לאחר שעיין בחומר, כי הדו"חות האמורים מפרטים פעולות חקירה שבוצעו ופעולות חקירה מתוכננות, אינם מועילים להגנת העורר אך עלולים לפגוע במערכת החקירה המשטרתית. לפיכך קבע כי אין הם מהווים "חומר חקירה" כמובנו בסעיף 74 לחסד"פ, ודחה את הבקשה.

ההחלטה השנייה ניתנה בבקשה שהגיש העורר לגילוי ראיות לפי סעיפים 45 – 46 לפקודת הראיות. עניינה של הבקשה בחומרים המוזכרים בעמוד השני של תעודת החיסיון, לרבות פתק בשפה הרוסית שנכתב על-ידי עדת התביעה מס' 21, ילנה אוסטיוזנין (להלן: ילנה ), וחלקו הושחר על-ידי המשיבה מכוח החיסיון. בית המשפט דחה את הבקשה לאחר שבחן את החומר החוסה תחת תעודת החיסיון, שמע את טענות הצדדים ואת הסברי קצין המודיעין מטעם המשטרה. נקבע כי "עיון בחומר החסוי העלה כי אין פרטים בתוכו העשויים להועיל למבקש בהגנתו. חלק ניכר מהחומר החסוי מתייחס לפעולות שהתבצעו במטרה לתאר את המבקש שנמלט לאחר הרצח. מפאת הזהירות המתבקשת לא ניתן להוסיף ולפרט מעבר לדברים לעיל".

3.

בא כוח העורר טוען, בהתייחס להחלטה הראשונה, כי חומרי חקירה סודיים שמוגשים בשלב הליכי המעצר ורשימת פעולות החקירה שהוגשה לבית המשפט בשלב זה, אינם נחשבים עוד סודיים לאחר הגשת כתב האישום. הוא מבהיר כי החומר המבוקש יסייע לו להוכיח אחת משתי חלופות: הראשונה היא כי תשתיתו הראייתית של כתב האישום רעועה, כיוון שבעת מעצרו לא היו בידי המשיבה די ראיות לביסוס כתב אישום, שאחרת לא היו מתבקשות הארכות המעצר, ומאחר שבתקופת המעצר לא נוספו ראיות חדשות נגדו. לחלופין יסייע החומר המבוקש להראות כי בידי המשיבה היו די ראיות כבר בעת המעצר הראשוני של העורר, אך היא המשיכה והגישה בקשות סרק להארכת המעצר. לדבריו, מאחר שהדו"חות המבוקשים נוגעים ככל הנראה לפעולות חקירה שגרתיות, גילוין לא יפגע בפעילות המשטרה. מכל מקום הוא סבור כי אין מקום לשלילה גורפת של מסירת הדו"חות כולם. הוא מדגיש את סירובה של המדינה להצהיר במקרה דנן כי לכל תיאור במסמכים המבוקשים יש מקבילה בחומר שנמסר להגנה.

באשר להחלטה השנייה נטען כי מן החלק הגלוי בהודעותיה של ילנה, ומהצהרות באת כוח המדינה בדיון בפני בית המשפט קמא, עולה כי כשבוע לפני רציחתו הוזהר המנוח על-ידי המשטרה כי אדם אחר, שאינו העורר, עומד לרצוח אותו. פרט זה עולה מהודעתה הראשונה של ילנה, מספר שעות לאחר האירוע, מבלי שתנקוב בשמו של העורר. שמו של העורר הועלה אך בהודעה שמסרה ילנה כשבועיים מאוחר יותר. בנוסף הוא טוען כי מנתונים שמסרה המדינה עולה כי ההתראה שקיבל המנוח מהמשטרה לא נגעה לאיום מצדו של העורר. לפיכך הוא מבהיר כי לזהותו של אותו אדם חשיבות רבה להגנת העורר ולשם כך נדרשים לו החלקים המושחרים בהודעות ובפתק שמסרה ילנה. בא כוח העורר הדגיש כי הראיה היחידה הקיימת למעשה נגד מרשו הן אמרות שכיב מרע של המנוח, אשר לדברי מספר עדי תביעה, שוטרים כולם, נקב בשמו של העורר כמי שירה בו. לדבריו, אין כל "אבק ראיה חיצונית" כלשונו, התומך בכך שהמנוח נקב בשמו של העורר כמי שירה בו והחומר יסייע לו להוכיח כי אין ממש בראיות המיוחסות למרשו.

4.

בהתייחס לערר על ההחלטה הראשונה, נטען כי מדובר בדו"חות משטרה המפרטים את פעולות החקירה שבוצעו ואת פעולות החקירה שיש לבצע. לדברי באת כוח המדינה, בהתאם לפסיקה אין מדובר ב"חומר חקירה" וההתנגדות למסור מסמכים אלה נובעת מהרצון להגן על דרכי פעולת המשטרה. עוד היא מטעימה כי במקרה דנן תוצרי פעולות החקירה הועברו לידי ההגנה והחומר שלא הועבר נתון תחת תעודת החיסיון. אשר להחלטה השנייה, באת כוח המדינה גורסת כי הפקודה אינה מאפשרת ערעור על החלטה בעתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודה. לדבריה, הטענות בעניין זה מקומן להישמע במסגרת הערעור על פסק הדין.

5.

במענה לטענות באת כוח המדינה ציין בא כוח העורר כי הוא אינו סבור כי אינטרס ציבורי ייפגע כתוצאה מגילוי החומר המבוקש. הוא מסכים כי ברגיל לא ניתן לערור על החלטה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות. ברם, הוא סבור כי הרציונל שמאחורי מניעת האפשרות לערער על החלטת ביניים בעתירה לגילוי ראיה חסויה הוא למנוע עיכובים בהתקדמות המשפט על-ידי שהמותב השומע את התיק יידרש לדון בבקשה לגילוי ראיה. בענייננו, הוא מבקש לשכנע, אין מתקיים רציונל זה, כיוון שהמשפט טרם החל ובבקשה לא דן ההרכב השומע את התיק, ועל כן אין למנוע האפשרות לערור.

6.

האם החומר שמבקש העורר הוא "חומר חקירה" לפי סעיף 74 לחוק? כזכור, ענייננו בדו"חות ובמזכרים שהוגשו על-ידי המדינה במהלך הדיונים בבקשות המעצר שהגישה. זכות העיון בחומר החקירה של הנאשם ושל בא כוחו קבועה בסעיף 74(א) לחסד"פ:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו".

זכות העיון בחומר החקירה היא זכות רחבת כנפיים הנגזרת מן הזכות לחירות ומן הזכות למשפט הוגן (בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור , פ"ד נ(3) 686, 688 (1996); בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים (פורמלי) , פ"ד ס(1) 360, 378 (2005); בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי (לא פורסמה, 15.9.05). להלן: עניין זאבי ; בש"פ 4077/06 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.6.06) פסקה 14). ככזו, אין זכות העיון בחומר החקירה נוגעת אך לאינטרס של הנאשם המבקש להתגונן מפני האישום נגדו, אלא היא בגדר אינטרס ציבורי רחב בתקינות ההליך הפלילי והוגנותו ובחשיפת האמת (בש"פ 91/08 מדינת ישראל נ' שיבלי (לא פורסמה, 13.2.08) וההפניות שם. להלן: עניין שיבלי ).

7.

המונח "חומר חקירה" שבסעיף 74 לחסד"פ זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקתנו, ככולל כל חומר הקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך המשפט (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 376, 381 (2000)). בליבתו של מונח זה מצוי "הגרעין הקשה" של ראיות התביעה, עליו יתבסס כתב האישום (עניין זאבי , בפסקה 13). ואולם, כחומר חקירה ייחשבו גם ראיות "השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124, 129 (להלן: עניין אל הוזייל ). כן ראו: בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים , פ"ד נז(4) 625, 633 (2003). להלן: עניין התצ"ר ). נדרשת על כן "...בדיקה פרטנית המתייחסת לחומר הקונקרטי, למאפייניו ולטיבו...יובאו בחשבון מכלול השיקולים הקשורים בחומר הנדון. תיבחן זיקתו של החומר לאישום ולנאשם, ותיבחן גם האפשרות הסבירה כי תהיה בו תועלת להגנת הנאשם. כל ראיה שיימצא כי עשויה היא להיות רלוונטית לעניין המתברר במשפט, תיכלל בגדר 'חומר חקירה' שחובה למוסרו לעיון הסניגוריה" (עניין

התצ"ר , בעמ' 635).

ואולם, רחבה ככל שתהא פרישתו של המונח "חומר חקירה", אין היא בלתי מוגבלת. "...אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר חקירה" ראיות, שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (עניין אל הוזייל , בעמ' 129. ראו גם: עניין התצ"ר , בעמ' 633). לסייג זה, כך הובהר, "...ישנה חשיבות מיוחדת מקום שחומר מסוים נצבר או נערך במהלך החקירה, אך הוא אינו רלבנטי לאישום, והצגתו לעיון ההגנה עלולה לפגוע בזכויותיהם של אחרים, או להסב נזק לערכים שונים שבאינטרס הציבורי (עניין זאבי, בפסקה 13). בהקשר זה ציינה כבר השופטת פרוקצ'יה, כי:

"במצב שבו, מצד אחד, החומר אינו מועיל לקיום משפט הוגן, ומצד שני, הצגתו עלולה לגרום פגיעה בלתי ראויה באדם או בערך ציבורי חשוב, יש למנוע את חשיפתו של החומר לעיון (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי, פ"ד נז(4) 625). ככל שהזיקה בין טיב החומר לבין השאלות שבמחלוקת במשפט רופפת יותר, כך עולה משקל הפגיעה הצפויה בזכויותיהם של אחרים או בערכים שונים שבאינטרס ציבורי הכרוכים בהצגתו לעיון (...)" (עניין שיבלי , בפסקה 6).

8.

השאלה האם מזכרים ודו"חות אשר הוגשו לבית המשפט במסגרת הליכי מעצרו של אדם בטרם הוגש נגדו כתב אישום, נכנסים תחת "חומר חקירה" לאחר הגשת כתב האישום, נדונה בעבר בבית משפט זה. על טיבו של חומר זה עמדה השופטת פרוקצ'יה:

"מזכרים המוגשים בידי נציג תביעה לשופט מעצרים במסגרת הליכים להארכת מעצר לצרכי חקירה, כוללים על פי רוב פרטים הנוגעים לאופי חקירות המשטרה שכבר בוצעו, וכן פרטים לגבי מהלכים מתוכננים של חקירה, אשר על בסיסם מבקשת התביעה להאריך את המעצר להמשך או להשלמת חקירה. הפרטים במזכרים אלה נוגעים, על פי רוב, לתכנון מערכתי-מבצעי של פעולות חקירה, בין אלה שכבר בוצעו ובין אלה העתידות להתבצע, כדי לשכנע את בית המשפט בצורך בהארכת המעצר לימים נוספים כנדרש לצורך קידום החקירה. לפיכך, מזכרים אלה מוגשים בדרך כלל במעמד צד אחד, כדי להימנע מחשיפת פעולות חקירה ומהלכים מתוכננים במסגרתה, מתוך הנחה כי חשיפה כזו עלולה להזיק למהלך החקירה הספציפית הנדונה, ואפשר אף להביא לפגיעה בהיערכות המשטרה בנושאי החקירות בכלל" (עניין שיבלי , בפסקה 7).

הגישה הכללית המשתקפת מן הפסיקה בנושא, ומקובלת גם עליי, הינה כי ההכרעה האם חומר אשר הוגש לשופט המעצרים עובר להגשת כתב האישום ייחשב ל"חומר חקירה" לאחר הגשת כתב האישום, צריכה להיות פרי בחינה קונקרטית של החומר על-פי המבחנים הכלליים שהותוו בפסיקה למיונו וסיווגו של חומר חקירה. במילים אחרות, מדובר בשאלה מהותית, ולא טכנית על-פי טיבה: אין מקום לכלל גורף לפיו חומר זה לא יבוא בגדר "חומר חקירה", כשם שאין מקום לכלל גורף הקובע כי כל חומר שהוגש במהלך דיוני המעצר הופך עם הגשת כתב האישום ל"חומר חקירה" (עניין שיבלי , בפסקה 8 – 10 ; בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.9.06), להלן: עניין אל עילווי ). לפיכך, מקום שמבקש הנאשם לעיין בחומר שהוגש לפני הגשת כתב האישום לבית המשפט במסגרת הליכי המעצר, יש להחיל את המבחן המקובל בסוגיות של חומר חקירה, דהיינו: האם לתוכנו של המסמך המבוקש יכולה להיות חשיבות ממשית להגנת הנאשם? אם המענה לשאלה זו הינו חיובי, ואם אין בכוונת המדינה לפעול להוצאת תעודת חיסיון כמתחייב, שומה עליה למסור החומר לעיונה של ההגנה. אם מדובר במסמך שאינו רלוונטי כלל לאישום ולהגנת הנאשם, או שהרלוונטיות שלו רחוקה ושולית, אין לחייב התביעה להציגו, ובפרט לא אם גילויו עשוי לפגוע בזכויותיהם של אחרים או לפגוע באינטרסים ציבוריים חשובים אחרים (עניין שיבלי בפסקה 10 ; עניין אל עילווי ; והשוו: בש"פ 7185/08 מזעל נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (לא פורסמה, 8.9.08)).

הנה כי כן, ההכרעה באשר למעמדם של מסמכים שהוגשו לבית המשפט על-ידי המאשימה במהלך הליכים המעצר היא תלוית בדיקה קונקרטית של תוכן כל מסמך. היא מחייבת את התביעה למיון קפדני, זהיר ומושכל של החומר על-פי מיטב שיקול הדעת והניסיון המקצועי של גורמי התביעה. בה בעת, היא מחייבת את ההגנה לשים מבטחה בתביעה, בהגינותה

ובמקצועיותה. השגות שיש בידי ההגנה ביחס לראיה מסוימת שקיומה ידוע להגנה אך לא נמסרה לעיונה, באפשרותה להביא לביקורת שיפוטית בהליך לפי סעיף 74(ה) לחסד"פ.

9.

לעת בחינתם וסיווגם של החומרים שהוגשו לבית המשפט בשלב המעצר, נעשה שימוש גם בכלל ולפיו ככלל אין החומר שהוצג בפני בית המשפט בשלב המעצר מהווה על-פי טיבו "חומר חקירה" (עניין אל עילווי ; בג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א , פ"ד מה(2) 630, 633 – 634 (1991) ; בש"פ 608/10 סלימאן נ' מדינת ישראל בפסקה 12 (לא פורסמה, 27.1.10)). זאת, שכן על-פי רוב מדובר בחומרים שאינם מהווים מבחינה מהותית חלק מאיסוף הראיות על-ידי המשטרה. כמובן, המזכרים והדו"חות האמורים נוגעים לראיות שנאספו, אך אינם מהווים חלק מן "הפאזל הראייתי" המכונן למעשה את חומר החקירה (והשוו, בשינויים המתחייבים: בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל בפסקה 13 (לא פורסמה, 13.9.09). בפרט אמורים הדברים ביחס לתרשומות פנימיות או חומרים שהם בגדר עיבוד של חומר אשר נאסף במהלך החקירה (עניין אל עילווי , בסעיפים 16 – 17 ;

בש"פ 10787/06 אבו-שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.1.07) ; בש"פ 7553/10 בר-אושר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.12.10) וההפניות שם). בהתאם לכללים אלה נפסק כי חומרים המתייחסים לפעולות חקירה שבוצעו, להתקדמות החקירה או לפעולות שיש עוד לבצע בהמשכה של החקירה אינם באים ברגיל בגדר "חומר חקירה הרלוונטי למשפט" (בש"פ 2286/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.4.10)). חומרים אלה אינם בעלי ערך ראייתי מובהק, ובה בעת יש בחשיפתם כדי להביא לפגיעה של ממש בתפקודה המקצועי של המשטרה, ביכולתה לנהל שגרת עבודה תקינה המחייבת ניהול חופשי של תרשומות שוטפות, כמו-גם ביכולותיה המבצעיות ובאכיפת החוק.

ודוק: הכלל האמור מהווה כלי מדריך עבור התביעה, אך הוא אינו מייתר את בדיקתה האם מצוי בחומר שהוגש בשלב המעצר מידע שיש לו רלוונטיות לאישום ואינו מצוי בידי ההגנה, שאז שומה על התביעה להעבירו לידיה. התביעה מחויבת בבדיקה פרטנית של המסמכים המדוברים, ואולם, נתונים שאינם קשורים לאישום ועניינם, למשל, באופן עריכת החקירה, בהערכות של גורמי החקירה, בפעולות שבוצעו או שיש לבצע, אינם מהווים על-פי טיבם "חומר חקירה" הרלוונטי למשפט, גם אם ברי שיש להם קשר לחקירה.

10.

עיינתי במסמכים אליהם נושא בא כוח העורר את עיניו, אשר הוגשו בשלב המעצר. לא עיינתי עם זאת בחומר החקירה עצמו, אשר לא הוגש לי במלואו, ועל כן לא היה בידי לערוך השוואה בין אלה לאלה מבחינת תכנם. המסמכים שהוגשו לי הם מסמכים טיפוסיים הנערכים במסגרת חקירה פלילית. יש בהם ודאי כדי לחשוף שיטות פעולה ודרכי התנהלות של המשטרה, ובכך לפגוע במלחמתה בעבריינות. באת כוח המדינה הודיעה כי בחומר שנמסר להגנה קיים "גיבוי" לכל פריטי המידע הרלוונטיים מתוך החומר שהוגש במהלך הליכי המעצר ומהווה "חומר חקירה". הבקשה עצמה מתבססת על השערת בא כוח העורר כי החומר עשוי לסייע לו להוכיח פגמים בהתנהלות המשטרה. אין מדובר אם כן אלא בניסיון ערטילאי, מתוך תקווה לשלות דבר מה מועיל מתוך החומר שהוגש לשופט המעצרים. במצב דברים זה, ונוכח הודעת המדינה כאמור לעיל, איני סבורה כי יש לקבל הערר על ההחלטה הראשונה.

11.

אשר לערר על ההחלטה השניה שעניינה בראיות שתחת תעודת חיסיון. הוראתו של סעיף 45 לפקודת הראיות ברורה היא:

45.חסיון לטובת הציבור

אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.

אם כן, ההכרעה בעתירה לגילוי ראיה שתחת חיסיון לטובת הציבור נתונה ל"בית המשפט הדן בדבר". סעיף 45 לפקודה, ואף לא סעיף 46 לה, שעניינו "הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה", אינם קובעים זכות ערר על החלטת בית המשפט הדן בדבר.

הכלל הבסיסי הנוהג בשיטתנו הוא כי הזכות לערער או לערור מותנית בקיומה של הוראת חוק מפורשת המתירה זאת (בש"פ 3403/98 סוויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 16.6.98) ; רע"פ 4207/96 מדינת ישראל נ' פרידן (לא פורסמה, 20.1.97) ; ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(1) 732, 735 - 736 (1988)). פועל יוצא של כלל זה הוא העיקרון כי בהליך הפלילי לא ניתן לערער על החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך העיקרי (סעיפים 41, 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, להלן: חוק בתי המשפט ). ההשגות על אלה מקומן בשלב הערעור (להרחבות מסוימות בסוגיה זו ראו הסקירה שבהחלטת השופט ס' ג'ובראן, בש"פ 8735/09 מרדינגר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.11.09), אך כפי שמצוין שם, אין מדובר אלא בהרחבות נקודתיות ; ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש , פ"ד מה(2) 663, 677 (1991). להלן: עניין דרוויש ; רע"פ 5638/08 כוכבי נ' כוכבי (לא פורסמה, 21.7.08)). לכלל זה מספר מצומצם של חריגים בהם נקבעה זכות ערעור בחוק, דוגמת החלטות באשר למסירת חומר חקירה לעיונו של הנאשם (סעיף 74(ה) לחסד"פ) וערעור על החלטת שופט בבקשה לפסול אותו מלישב בדין (סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט). רציונל מרכזי של עקרון זה עניינו מניעת התמשכות ההליכים באופן שיביא בסופו של יום לעינוי דין (עניין דרוויש , בעמ' 677).

12.

טיעונו של בא כוח העורר מבקש להציע כי עלינו לבחון למעשה האם בכל מקרה ומקרה מתקיים הרציונל להימנעות ממתן זכות ערר על החלטות ביניים בהליך פלילי. אני סבורה כי יש לדחות טענה זו. העמדה המוצעת על-ידי בא כוח העורר מרוקנת מכל תוכן את העיקרון הכללי כי האפשרות לערער או לערור מחייבת הוראה חקוקה מפורשת. בכך יש בה כדי לזרוע חוסר ודאות שאינו רצוי. יתר על כן – וזה העיקר – עמדה זו מאפשרת יצירת עיכובים שונים, לא תמיד מוצדקים, בשלביו הראשוניים של המשפט ובכך היא מנוגדת לרציונל מרכזי שביסוד התפישה האוסרת ככלל הגשת ערר על החלטות ביניים בהליך פלילי - מניעת עיכובים שיובילו לעינויי דין. אכן, אין לקבל כי תחולתם של עקרונות רחבים כלליים של שיטתנו תיקבע על-פי השתלשלות העניינים במקרה קונקרטי, הנתונה במידה רבה בידיו של מי מהצדדים. גישה שכזו אין בה כדי להבטיח את הרציונלים הפרטניים והמערכתיים שביסוד הכללים האמורים.

בא כוח המבקש הזכיר אף את האפשרות להתיר הערר על ההחלטה לפי סעיף 45 לפקודה מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט, אלא שאיני סבורה כי מקרה זה הוא מאותם מקרים מיוחדים וחריגים שמצדיקים חריגה מן הכלל הנוהג (וראו גם: בש"פ 6521/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.9.09)).

לפיכך, אני דוחה אפוא את הערר גם ככל שהוא נוגע להחלטה השניה, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות.