בש"פ 608/10 וליד עבאס סלימאן נ. מדינת ישראל

החלטה זו נסבה על פרשנותו ויישומו של סעיף 15(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שעניינו ב"תכתובת" בין השוטר ל בית המשפט בהליכי מעצר לפני הגשת כתב אישום (להלן: מעצר ימים ).

1.

העורר נעצר ביום חמישי ה-21.1.10 בשעות הערב בחשד לעבירה של החזקת נשק שלא כדין. למחרת, יום שישי, הובא העורר ל בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת ב' סמסון) ומעצרו הוארך עד ליום שני ה-25.1.10. העורר הגיש ערר על החלטה זו. הערר נדון במוצאי שבת ה-23.1.10 ב בית המשפט המחוזי בנצרת, ונדחה בהחלטה של כבוד השופטת א' הלמן בתום הדיון. על החלטה זו הגיש העורר את הערר שבפני. הערר הונח על שולחני ביום ראשון ה- 24.1.10 בשעה 09:30. העורר ביקש לדון בערר בדחיפות על מנת שלא לייתר את הערר ועל מנת שלא יוחזק ב"מעצר מיותר לחלוטין".

הוריתי אפוא כי הדיון יתקיים עוד באותו יום בשעות הצהריים, למרות שהבעתי תמיהה אם יש טעם בשמיעת הערר בלוח זמנים כה דוחק. בסופו של דיון דחיתי את הערר על אתר וקבעתי כי אתן את נימוקי ההחלטה בנפרד.

בהתאם לכך ניתנת החלטה זו.

2.

העורר טען כי דין הערר להתקבל, מאחר ש בית משפט השלום לא נהג כמצוות סעיף 15(ה) לחוק המעצרים. לטענת העורר, במהלך הדיון במעצר ב בית משפט השלום הוא הפנה אל החוקר שאלות שונות, אך החוקר השיב על 13 שאלות בהפנייה לחומר החקירה, מבלי שהעלה את תשובותיו על הכתב ומבלי שאלו יסומנו על ידי בית המשפט. לטענת העורר, בכך סטה בית משפט השלום, ו בית המשפט המחוזי בעקבותיו, מהלכות בית המשפט

העליון, שניתנו על ידי כב' השופט א' רובינשטיין בבש"פ 3966/08 סגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.08); בבש"פ 4122/08 סגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.08); ובבש"פ 4439/08 סגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.08) (כל אלה ייקראו להלן: סגל ). בנסיבות אלה נבצר מהעורר, לטענתו, להתגונן מפני החשדות המיוחסים לו.

3.

אומר בקצרה כי הוריתי על דחיית הערר בתום הדיון מן הטעם הפשוט שבשלב זה יש בחומר החקירה חשד סביר כנדרש לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, יש עילת מעצר,

ופעולות החקירה אך בראשיתן. כפי שעולה מתשובות החוקר ב בית המשפט , כוח משטרה הגיע לביתו של החשוד בנצרת בעקבות מידע מודיעיני לפיו החשוד מחזיק בנשק. השוטרים שביצעו "סגירה" מאחורי הבית הבחינו בנשק שנזרק מחלון ביתו של החשוד, ובעקבות זאת נכנסו לביתו של החשוד וערכו חיפוש.

בנקודה זו יכול הייתי לסיים את החלטתי ואידך זיל גמור. אלא שנוכח הפרשנות שנתנו באי כוח העורר להחלטות בעניין סגל לגבי סעיף 15(ה) לחוק המעצרים, מצאתי להבהיר את דעתי בסוגיה זו.

5.

הערה מקדמית : בעניין סגל , הגיעו העוררים שם שלוש פעמים לפתחו של בית המשפט העליון תוך שבועיים, בגדרם של הליכי מעצר ימים. באי כוח המבקשים בעניין סגל , הם גם באי כוח המבקש כאן, והם שייצגו גם את המבקש בבש"פ 8225/05 עודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.8.05) (להלן: עודה ), גם שם היה מדובר בערר על מעצר ימים.

אין חולק כי רשאי חשוד להגיש ערר בגלגול שלישי ל בית המשפט העליון גם במעצר ימים ואין לנו אלא לכוף ראשנו בהכנעה וללא ערעור נוכח מצוות המחוקק. ללא ערעור אמרנו, אך עם קמצוץ של הרהור כפירה לגבי התוחלת של מתן זכות ערר (להבדיל מערר ברשות) ל בית המשפט העליון במצבים מעין אלה. צא ולמד כי מאז נעצר העורר, הוא וחוקריו מיטלטלים בנסיעות מ בית משפט לבית משפט, מדיון בערר ראשון לערר שני ומשם לערר שלישי, וכך נבצר מהמשטרה להתקדם בחקירה לגופה. כשלעצמי,

ספק אם יש בכך כדי לשרת את טובתו של החשוד עצמו.

6.

ונחזור לדרך המלך. כאמור, העוררים טענו כי בית משפט השלום ו בית המשפט המחוזי לא נהגו על פי הוראת סעיף 15(ה) לחוק המעצרים. נשים נגד עינינו את הוראת הסעיף, ולהשלמת התמונה נביא גם את הוראות סעיפים 15(ג) ו-15(ד) לחוק

(הדגשה שלי – י.ע.):

"(ג) החומר הנוגע לבקשת המעצר או מידע שעליו מתבססת בקשת המעצר וכל חומר הנמסר בהליך לפי סעיף קטן (ה) יועמדו לעיון השופט בלבד; החומר יסומן ויוחזר לשוטר לאחר העיון.

(ד) השופט רשאי לחקור את השוטר על בקשתו; היה הדיון בפני החשוד, רשאי אף הוא או סניגורו לחקור את השוטר.

(ה) ביקש שוטר כי תשובתו לשאלה תובא לידיעת בית המשפט בלבד, או ביקש לפרט בפני בית המשפט

בלבד עובדות או מידע שעליהם מתבססת בקשת המעצר, ימסור ל בית המשפט , בכתב, את התשובה ואת הנימוקים לבקשתו ;

בית המשפט רשאי להיענות לבקשה ולהסתמך על החומר המוגש לו בדרך זו אם מצא כי מתן התשובה או גילוי העובדות או המידע בנוכחות החשוד וסניגורו עלולים לפגוע בחקירה או באינטרס ציבורי חשוב אחר; התשובה החסויה תסומן, תוחזר לשוטר לאחר העיון

והדבר יירשם בפרוטוקול . החליט השופט שלא להיעתר לבקשה בדבר אי-גילויו של החומר רשאי השוטר להודיע כי הוא חוזר בו מהגשת החומר שאליו מתייחסת השאלה ומשעשה כן לא יועמד החומר לעיון החשוד וסניגורו, והשופט יתעלם ממנו לצורך החלטותיו".

7.

אילו תשובות אמורות להינתן בכתב? הסניגורים המלומדים הפנו להחלטה הראשונה בעניין סגל (בש"פ 3966/08) שם קבע השופט רובינשטיין כלהלן:

"שאלות ספציפיות שאינן ניתנות למענה על דרך הפניה לחומר החקירה ייענו בכתב, הכל כמצוות הסעיף. לעניין זה הפנה הסניגור לב"ש (חיפה) 34207/08 שחף נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בה ציין השופט גרשון, בסיטואציה דומה, כי בשלב הדיון בהארכת מעצר מגששת ההגנה בערפל, וכל שבידיה הוא חקירה נגדית של נציג המשטרה, ואין מקום לסירוב להשיב על שאלות ולהסתפקות במסירת חומר לידי בית המשפט (הכוונה כמובן למתן תשובות בכתב ל בית המשפט במקרה של חומר חסוי) ... מעבר לתיק זה נראה בכגון דא, כי בנסיבות של שאלות ספציפיות שבהן הפנה נציג המשטרה את בית המשפט

לדו"ח הסודי ולחומר הראיות, ראוי בהמשך למצוות החוק, כי בית המשפט יציין – אם סבור הוא כך – שבעיינו בחומר נענו בפניו השאלות שנשאלו, או לחלופין, אם דעתו שונה, שלא נענה די הצורך. דף התשובות יסומן, כמצוות החוק, ועצם מתן התשובות יירשם, אף זאת, כנדרש בסעיף 15(ה), הדף המסומן, שיוחזר, יתויק כמובן בצורה מתאימה".

בהחלטה השנייה בעניין סגל (בש"פ 4122/08), החזיר כב' השופט רובינשטיין את הדיון ל בית משפט השלום, על מנת שיתן דעתו לסעיף 15(ה) לחוק המעצרים.

כן הפנו באי כוח העורר להחלטתו של כב' השופט גרשון בבש"פ (חי') 3428/07 שרוף נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.8.07) (להלן: שרוף ), שאליה מפנה כב' השופט רובינשטיין בהחלטתו לעיל בעניין סגל. בעניין שרוף נתקבל הערר נוכח טענת העורר

(שהיה מיוצג על ידי באי כוחו של העורר דכאן) כי

בית משפט השלום לא פעל על פי מצוות סעיף 15(ה) לחוק המעצרים, בכך שהשוטר לא רשם את תשובתו ומסרה לעיונו של בית המשפט.

באי כוח העורר מפרשים את ההחלטות דלעיל, באופן שבו לכאורה חובה על השוטר להשיב בכתב ל בית המשפט , כל אימת שהוא מפנה אל החומר בתיק החקירה.

8.

איני משוכנע כי זו המסקנה העולה מהחלטות כב' השופט רובינשטיין בעניין סגל או מהחלטתו של כב' השופט גרשון ב בית המשפט המחוזי בעניין שרוף . הדגש בהחלטות אלה הוא על חובתו של החוקר ליתן תשובות של ממש, אם לא לאוזנו של החשוד וסניגורו, אזי לאוזניו ולעיניו של בית המשפט.

מכל מקום, לטעמי יש לפרש וליישם את סעיף 15(ה) לחוק המעצרים על פי פשוטו של מקרא, בצורה תכליתית ועל פי הפרקטיקה הנוהגת במקומותינו. אסביר את דברי.

9.

כל עוד לא הוגש כתב אישום, חומר החקירה אינו חשוף בפני החשוד או סניגורו. בשל כך, לא קלה עבודתו של סניגור בהליך של מעצר לימים. החשוד נמצא בערפל לגבי הראיות שנאספו כנגדו ואילו הסניגור מגשש באפילה ועושה דרכו על פי המידע החלקי שברשותו. לעיתים מידע שמסר לו החשוד אודות שאלות שהפנו אליו בחקירה ולעיתים מידע שעולה בידי הסניגור לחלץ מהשוטר במהלך חקירתו בדיון בבקשת המעצר.

החיסוי המוטל על חומר החקירה בשלב זה, הוא בבחינת "הכרח שלא יגונה" ומכאן החובה המוטלת על בית המשפט לעיין בחומר על מנת להגיע להחלטה מושכלת אם קיים חשד סביר כנגד החשוד (ראו: ב"ש 43/73 מדינת ישראל נ' לנדברגר , פ"ד כז(2) 113, 119 (1973); דן ביין "הערות לתפקיד בית המשפט לעניין מעצר חשודים בשלב שלפני הגשת כתב האישום" הפרקליט כח (התשל"ב) 69, 75-76). שאלת היחס בין ה"חיסוי המוחלט" של חומר הראיות מעיני החשוד וסניגורו הקבוע בסעיף 15(ג) לחוק המעצרים, לבין סמכות בית המשפט

לפי סעיף 15(ה) לחוק המעצרים היא שאלה סבוכה, שאיני רואה להידרש לה לצורך החלטה זו ונותירה לעת מצוא (עיינו: חיה זנדבק "חיסוי ראיות בשלב המעצר לצורכי חקירה" מחקרי משפט טו (תש"ס) 457)

10.

את החומר העומד בפני בית המשפט בהליכי מעצר ימים, ושאינו עומד בפני הסניגור והחשוד, ניתן לחלק לשלוש קטיגוריות עיקריות והן:

(-) חומר הראיות עצמו (כגון: הודעות שנגבו מהחשוד ומאחרים, תוצאות של בדיקות שונות, פלטי שיחות טלפון);

(-) פעולות חקירה נוספות שבדעת המשטרה לבצע (כגון: גביית הודעות נוספות ואיתור עדים נוספים, תרגילי חקירה, בדיקות מעבדתיות למיניהן, הזמנת פלטים ואיכונים);

(-) מידע מודיעיני.

לעיתים, במיוחד בתיקי חקירה עבי כרס, מגישה המשטרה לעיונו של

בית המשפט

דו"ח הכולל סיכום של החקירה והתפתחותה תוך פירוט הראיות העיקריות ופעולות החקירה הנוספות שבדעתה לבצע. במהלך החקירה של השוטר על ידי החשוד והסניגור, מפנה השוטר לסיכום החקירה או לחומר הראיות הגולמי שעליו מתבסס סיכום החקירה.

11.

בשל חיסוי חומר החקירה מפני הנאשם והסניגור, נודעת חשיבות להוראת סעיף 15(ד) לחוק המעצרים, לפיה רשאי הסניגור או החשוד לחקור את השוטר לגבי בקשת המעצר וחומר החקירה. חקירתו של השוטר והיקפה נגזרים משלושה שיקולים שעל בית המשפט לאזן ביניהם, והם:

(-) לאפשר

לחשוד להתגונן מפני החשד המיוחס לו. זאת, כחלק מזכות הטיעון והזכות להליך הוגן כזכויות המשרתות את הזכות לחירות;

(-) לאפשר למשטרה להתקדם בחקירה מבלי לשבש או לסכל את הליכי החקירה על ידי חשיפת חומר הראיות או חומר סודי אחר;

(-) שיקולים של יעילות ואילוצי זמן.

החקירה של השוטר על ידי החשוד או הסניגור צריכה להיעשות באופן ממוקד וענייני, לגופו של נושא. מנגד, על החוקר להשיב לשאלות עד לגבול שבו מתן תשובות ב- open court

עלול לפגוע בחקירה, ו בית המשפט

נדרש לעמוד על המשמר ולפקח על כך שהשוטר לא ישא את שם צורכי החקירה לשווא בסירובו להשיב לשאלות. ככלל, ובכפוף לצרכי החקירה ומבלי לסכן את המשך החקירה, ראוי למעט ככל שניתן מחיסוי החומר מידיעתו של החשוד, על מנת שיתאפשר לחשוד ליתן תגובה עניינית ולהפריך את הראיות לחובתו (ראו: ב"ש

316/81 פיקרז' נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 692, 695 (1981)).

במאמר מוסגר: האם הזכות לחקור את השוטר בהליכי מעצר ימים, מוגבלת ל בית משפט

השלום, או שיש לאפשר חקירה גם בהליכי ערר ? בענין עודה התייחסה כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) לאפשרות זו באומרה:

"אמנם, יתכן כי מיטיב היה בית-המשפט המחוזי לעשות לו איפשר לבא-כוח העוררים להציג שאלותיו לשוטר מבקש המעצר על-אף שמדובר בערר ולא בבקשת מעצר. עם זאת, אין בכך כדי לפסול את ההחלטה שניתנה בעניינם של העוררים. על-פי הוראת סעיף 15(ה) לחוק הנ"ל רשאי שופט לעיין בחומר חסוי ולהסתמך על החומר בכתב המוגש לו על-ידי השוטר מבקש המעצר, מבלי לאפשר לחשוד ולסנגורו לחייב את השוטר להשיב על שאלותיהם לעניין זה".

לטעמי, רק במקרים חריגים תאפשר ערכאת הערעור לסניגור להציג שאלות לשוטר

בהליך הערר. ברגיל, מופיע בערר עורך דין מלשכת התביעות או מהפרקליטות, שאינו משתייך לצוות החקירה. ערכאת הערעור אף אינה אמורה לקיים "שידור חוזר" של ההליך, אלא להעביר תחת שבט ביקורתה את החלטת הערכאה הדיונית. סעיף 15 עניינו במעצר ימים, הליך המתנהל בפני בית משפט השלום, וגם מטעם זה יש לייחד את הזכות לחקור את השוטר כאמור בסעיף 15(ד) ל בית משפט השלום ולא לערכאת הערעור.

12.

ולענייננו. יש להבחין בין הסוגיה של היקף הזכות לחקור את השוטר כאמור בסעיף 15(ד) לחוק המעצרים, לבין הסוגיה של תיעוד מסמכים ותיעוד תשובות החוקר בכתב על פי סעיף 15(ה) לחוק. תיעוד תשובותיו של השוטר, מאפשר פיקוח על הדברים שאומרים השוטרים ל בית המשפט

בהליך המעצר לימים, מה שמחייב את השוטרים לדייק בדבריהם ומה שמחזק את האפקטיביות של הביקורת השיפוטית על הליכי המעצר. לעיתים, יש לתיעוד גם נפקות לגבי התיק העיקרי עצמו, אם כי לא כל חומר שהוצג בהליכי מעצר טרם הגשת כתב אישום, הוא בבחינת חומר חקירה כמשמעותו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, (ראו: בג"צ 1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב , פ"ד מה(3) 630, 633 (1991); בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 1, 5 (1998); בש"פ 2270/06 חאלד אל עילאווי נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 7.9.2006) פסקאות 12-15;

בש"פ 91/08 מדינת ישראל נ' שיבלי (לא פורסם, 13.2.2008) ).

13.

מה היקף חובתו של השוטר להעלות תשובותיו על הכתב לפי סעיף 15(ה) לחוק המעצרים? שלא כשיטתו של העורר, איני סבור כי כל תשובה של החוקר בנוסח "מפנה אל חומר הראיות" צריכה להיעשות בכתב. המדובר בגזירה שספק אם בית המשפט יכול לעמוד בה. שאם תאמר כן, חלק נכבד מהדיון יהפוך להתכתבות בין השופט לבין השוטר, מה שיאט את הדיון ויפגע באינטרס הכללי של יעילות הדיון, מבלי לתרום לאיכות ההליך לגופו.

פשוטו של מקרא, כי החובה להעלות את הדברים על הכתב לפי סעיף 15(ה) לחוק המעצרים, במהלך חקירתו של השוטר, קמה אך ורק כאשר השוטר מבקש שהתשובה לשאלה תובא לידיעת בית המשפט

בלבד. כך עולה מלשון הסעיף כפשוטה ובכך העביר המחוקק את הדיאלוג בין השופט לבין השוטר מ"התלחשות" ל"התכתבות" (ראו דוד וינר "סוף עידן הלחישות: הדיון בהארכת מעצר" הסניגור 7 (1997) 3). כאשר השוטר נשאל ומפנה לחומר החקירה באופן כללי או מפנה למסמך ספציפי בחומר החקירה (כגון דו"ח פעולה), אין צורך ואין טעם כי התשובה תינתן בכתב. כך, לדוגמה, אם נשאל השוטר אם היו עדי ראייה נוספים, רשאי השוטר להשיב כי התשובה לשאלה נמצאת בתיק החקירה, ואין צורך להעלות את התשובה על הכתב. אך אם השוטר מבקש להסביר רק ל בית המשפט מדוע צרכי החקירה מחייבים, בשלב זה, שלא להסגיר בפני החשוד את העובדה שהוא זוהה על ידי עדי ראייה שמסרו עדות במשטרה, ייעשה הדבר בכתב.

14.

ומהתם להכא.

עיינתי בפרוטוקול הדיון שהתקיים ב בית משפט השלום, ולא הבינותי על מה ולמה יצא קצפם של באי כוח העורר. החוקר השיב כי כוח המשטרה הגיע ספציפית לביתו של החשוד, כי מחלון ביתו של העורר נזרקו שני כלי נשק, באיזה שעה היה האירוע, מתי נערך החיפוש בביתו של העורר וכיוצא בזה. החוקר סירב להשיב מי ראה את זריקת כלי הנשק והיכן נתפס הנשק שנזרק והפנה אל תיק החקירה. לא מדובר בתשובות הדורשת "התכתבות" עם בית המשפט. גם בהנחה שניתן היה להשיב על שאלות אלה מבלי לפגוע בחקירה – מה שלא התלבן בדיון – הנושא נופל בגדרו של סעיף 15(ד) ולסוגיה של היקף חיסוי החומר במהלך חקירת השוטר. אין לכך ולהוראות "ההתכתבות" בסעיף 15(ה) לחוק המעצרים ולא כלום.

סופו של דבר, שאני דוחה את הערר.