פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
4439/08
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
העוררים:
1. משה סגל
2. יואב יהוד
נ ג ד
המשיב:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת הלמן) מיום 18.5.08
בב"ש 807/08
תאריך הישיבה:
י"ד
באייר תשס"ח
(19.5.08)
בשם העוררים:
עו"ד איברהים סלימאן,
עו"ד סעיד רכאב
בשם המשיבה:
עו"ד גלי פילובסקי
החלטה
רקע
א.
תיק זה, באופן נדיר בגדרי מעצר לצרכי חקירה, בא לפני בית משפט זה זו הפעם השלישית בתוך קצת למעלה משבועיים (ראו החלטות בבש"פ 3966/08 מיום 4.5.08 ו-6.5.08, ובבש"פ 4122/08 מיום 9.5.08).
ב.
הערר הנוכחי מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (ערר 807/08, השופטת הלמן) מיום 18.5.08, בה נדחה ערר העוררים דנא על החלטת בית משפט השלום בנצרת (סגן הנשיא אזולאי) מיום 15.5.08, שלפיה הוארך מעצרם של העוררים עד יום 20.5.08 בשעה 12:00, לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו – 1996, זאת בעקבות "הצהרת תובע" שנמסרה באותו יום, 15.5.08.
ג.
שתי שאלות הועלו בפני בית המשפט, האחת – טענה כי ימי המעצר צריכים להימנות עד 19.5.08 לפני חצות ולא בדרך שנקבע, והאחרת – אי בחינת חלופה במסגרת הדיון לפי סעיף 17(ד). בית המשפט קמא סבר, באשר למועד, כי החלטתי בבש"פ 3966/08 מתישבת עם המעצר עד 20.5.08; ובנושא החלופה, סבר כי בנסיבות לא היה מקום לשחרור לחלופה בשלב זה, וכי אם יוגש כתב אישום ובצדו בקשה למעצר עד תום ההליכים יהא צורך בתסקיר מעצר. בית המשפט סבר גם, כי היה על הערר (שהוגש ב-18.5.08 ונדון בו ביום) להיות מוגש לפני כן, נוכח הקשיים המינהליים-לוגיסטיים.
ד.
בערר נטען הן באשר למועד תום המעצר, והן שהיה מקום לשחרור על פי החלופות גם בשלב "הצהרת התובע", קרי, ימי המעצר לפי סעיף 17(ד). ואשר להערת בית המשפט, נטען כי הכנת הערר נסתיימה ביום ו' אחר הצהריים, ולא ניתן היה להגישה אלא ב-18.5.08 בבוקר.
ה.
(1) בדיון בבית משפט זה נטען, כי לא כראוי הופכים ימי המעצר לפי סעיף 17(ד) לימי "הקפאת הליכים". ככל שהמדובר במקרים שבהם אין מקום לכל חלופה, אין דופי בכך; אך במקרים שבהם יש מקום לחלופה, יש צורך לבדקה לעומקה, ולא כל שכן – לבקש תסקיר מעצר. באשר לעורר 1, נטען כי עברו הנקי, והחלופה הטובה המוצעת (עורכת דין, גרושתו) מייתרת בשלב זה גם תסקיר. עוד נטען באשר למועד סיום המעצר וכן באשר להערת בית המשפט המחוזי כאמור.
(2) באת כוח המדינה קבלה על כך שהתיק מגיע בפעם שלישית בגדרי מעצר לצרכי חקירה, דבר שמהוה, גם אם יש זכות בדין, פגיעה ביכולתם של גורמי האכיפה למלא את תפקידם. אשר למעצר לפי סעיף 17(ד), נטען כי לא אחת אין בית המשפט מאשר את מלוא חמשת הימים; תסקיר מעצר אינו מקובל בפרקטיקה בשלב מעצר לצרכי חקירה, מטעמים מעשיים, ומכל מקום, הדבר אפשרי משפטית אם בית המשפט משוכנע בצורך. אשר למועד סיום המעצר, לשיטת המדינה המועד שנקבע תואם את ההחלטה בבש"פ 3966/08.
הכרעה
ו.
ערר זה, ככל שאוכל להבין לטענות הסניגור המלומד, ספק אם יש בו תועלת מעשית, ולוא מהטעם שעד מחר – 20.5.08 – בשעה 12:00 אמור להיות מוגש כתב האישום, ועמו כנמסר הבקשה למעצר עד תום ההליכים. הנסיבות, כפי שאנמק בקצרה, גם אינן מאפשרות שחרור בערובה, אם יוחלט עליו, בלא תסקיר מעצר, וזאת לגבי שני העוררים.
ז.
אשר לסעיף 17(ד), כבר הפנו הצדדים לבש"פ 27/03 קוסיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2003), בו קבעה השופטת דורנר, כי גם במעצר לפי סעיף 17(ד) יש סמכות להורות על חלופת מעצר. דבר זה משתלב בהרמוניה הכללית של חוק המעצרים, שבו לפי סעיף 13(ב) לגבי מעצר לצרכי חקירה ולפי סעיף 21(ב)(1) לגבי מעצר עד תום ההליכים אמור להיבדק נושא החלופה, והוא הדין לתסקיר, החל על שני הסוגים של הליכי המעצר, לפי סעיף 21א'. אין כל סיבה שבין שני ההליכים תהיה "תקופת הקפאה" וייווצר "זמן אפור" ללא אפשרות שחרור. הלכה זו אמנם לא קל לתרגם לשפת המעשה על אתר, כשהמדובר במי שמוצהר על-ידי המשיבה, כבענייננו, שיתבקש מעצרו עד תום ההליכים. אחת הדרכים לייעול ההליך היא, כי ככל שמשתכנע בית המשפט מתוך התיק ונסיבותיו שיש סיכוי לשחרור לחלופה, יזמין את תסקיר המעצר מייד עם "הצהרת התובע", כך שייחסכו 5 ימים (על פי רוב) בהכנת התסקיר, ויוקל במידת מה מבחינת לחץ הזמנים גם על שירות המבחן העמוס. במקרים מסויימים כמובן יתכן שחרור בערובה ללא תסקיר, גם בשלב "הצהרת התובע", אך המקרה דנא חוששני שאיננו כזה. לגבי העורר 2, שיש לו עבר פלילי ושנגדו תלוי ועומד מאסר על תנאי, אין מחלוקת כי נדרש תסקיר מעצר, מבלי לקבוע מסמרות. באשר לעורר 1, שעברו נקי, דומה כי נסיבות העבירות בהן מדובר לכאורה, על פי מה שניתן ללמוד מהתיק, וכן שתיקתו על משמעותה (וגם חברו שותק) מצדיקות על פניהן כי נושא השחרור יישקל בלוית תסקיר, ושוב – מבלי לקבוע מסמרות. יתכן שהיה מקום, כאמור, כי התסקיר יוזמן בנסיבות עוד לפני כן, אך מתוך שמחר יובאו העוררים לפני בית המשפט הדיוני לענין הבקשה להארכה, איני רואה מקום כי בית משפט זה יורה על תסקיר.
ח.
אשר לנושא המועד לסיום המעצר, אף שציינתי בהחלטה בבש"פ 3966/08 מיום 6.5.08, כי לטעמי יש לחתור לעתיד לבוא ל-"פרשנות היממות", המצב הנוכחי שרוי בעמימות מסויימת. כוונתי בסיפת ההחלטה בבש"פ 3966/08 היתה, כי המאמץ "לצאת ידי שתי השיטות" עד להכרעה חדשה יהא, שככל הניתן ינהגו לפי השיטה התואמת את חוק הפרשנות והפסיקה משכבר והמקלה עם החשודים, הנהנים מחזקת החפות, בכך שייעשה מאמץ לחישוב ימים התואם את בג"ץ 184/66 ביטון נ' שירות בתי הסוהר פ"ד כ(3) 283; אולם יש חשיבות לתיעוד גם לשיטה זו, שכן פעמים שירצה בית המשפט שלא לגרום קשיים לוגיסטיים ובטחוניים בלילות. מכל מקום, הדעת נותנת כי יתכנו חריגים לכך כל עוד לא הוכרע אחרת, ובמקרה דנא אין מקום לשנות בשעה זו – ערבו של 19.5.08, הדיון נערך היום אחר הצהריים – את שהחליטו בתי המשפט, בשעה שמחר לעתותי צהריים יהיה האות.
ט.
ולבסוף, לא אביע דעה על הערות בית המשפט קמא לענין הסניגור, אך לא אמנע מציון כי התרשמותי לאורך שלושת העררים שנדונו בפני, היא שהסניגורים עשו מלאכתם נאמנה ובמסירות ראויה לציון. אגב, ובלא קשר לכך, הסניגור עו"ד סלימאן מסר תצהיר מאת עו"ד שילה סגל, גרושת עורר 1 שביקשה לערוב לו, באשר לדברים שנאמרו לה מפי איש משטרה ביום 18.5.08. לא אדרש לכך כיוון שאיש המשטרה לא היה בפני, אך נראה לי כי על הפרקליטות – שבאת כוחה קיבלה את התצהיר – לעיין בו ולבדוק ככל הנחוץ, ומבלי שאביע דעה לעת הזאת, ואין מזרזין אלא למזורזין.
י.
במובן האופרטיבי, כאמור, אין מקום להיעתר לערר, זאת בכפוף להערות מעלה.
ניתן היום, י"ד באייר תשס"ח (19.5.08).
ש ו פ ט