בש"פ 4282/15 עמוס פטריק נ. מדינת ישראל

לפניי שלוש בקשות למתן רשות לערור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ר' לורך ), בגדרן הוארך מעצרם של המבקשים לתקופה נוספת מעבר לשלושים ימים מיום המעצר, לפי סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). עניינן של שלוש הבקשות בסוגית נפקותם של פגמים שנפלו, לכאורה, בבקשות הארכת המעצר שהוגשו על-ידי המשיבה, ואי התאמת הבקשות להנחיית היועץ המשפטי לממשלה.

רקע, הליכים קודמים ובקשות רשות הערר בבש"פ 4282/15 ובש"פ 4308/15

1.

המבקש בבש"פ 4282/15 (להלן: עמוס ) והמבקש בבש"פ 4308/15 (להלן: אמסלם ) נעצרו ביום 18.5.2015 יחד עם 16 חשודים נוספים, בפרשה אשר זכתה לכינוי "פרשה 512", בגין חשד לביצוע עבירות של רצח, ניסיון לרצח, פעילות בארגון פשיעה וקשירת קשר לביצוע פשע. במהלך 30 הימים הראשונים מיום מעצרם, הוארך מעצרם של עמוס ואמסלם מעת לעת, וביום 15.6.2015 הגישה המשיבה בקשה נוספת להארכת מעצרם מעבר ל-30 ימי המעצר הראשונים, לפי סעיף 17(ב) לחוק המעצרים. לבקשה צורף אישור מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש על פי הוראת הסעיף. יצוין כי את האישור להגשת הבקשה נתן המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד אלי אברבנאל, שלו הואצלה סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. בית משפט השלום (כב' השופטת א' נחמן ) קיבל את בקשת המשיבה והאריך את תקופת המעצר עד ליום 28.6.2015.

2.

על החלטתו של בית משפט השלום הגישו עמוס ואמסלם ערר לבית משפט קמא (עמ"י 35029-06-15 ועמ"י 33905-06-15 בהתאמה). בדיון בערר, שנערך ביום 18.6.2015, טענו עמוס ואמסלם כי נפלו פגמים בבקשת המעצר, המצדיקים לגישתם את שחרורם, או למצער את קיצור תקופת המעצר שנקבעה, כפי שיפורט להלן. בית משפט קמא קבע כי אומנם נפלו פגמים בבקשה, אך נוכח התשתית הראייתית שהוצגה בפניו, וכן פעולות החקירה הנוספות שיש לבצע, יש לדחות את הערר ולהשאיר את תקופת המעצר על כנה.

3.

בבקשות רשות הערר שהוגשו על החלטתו של בית משפט קמא, חוזרים עמוס ואמסלם על הטענות שהועלו בגדר הערר. ראשית נטען, כי בקשת המשיבה להארכת המעצר אינה עומדת בתנאים המנויים בהנחית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.3000

(19.12.2002) בדבר "הארכת מעצר מעל שלושים ימים" (להן: הנחית היועץ המשפטי לממשלה ), מאחר שלא פורטו בה הראיות העיקריות הקושרות לכאורה את החשוד למיוחס לו. על-פי בקשות רשות הערר, התנאים בהנחית היועץ המשפטי לממשלה, שלפיהם יש לפרט בבקשה את הראיות העיקריות, מבטאים את האיזון שבין החשיבות בקידום החקירה, לבין זכותו של החשוד להילחם על חירותו, ועל כן שגה בית משפט קמא בקבעו כי הגשת הבקשה שלא על-פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה היא פגם פרוצדוראלי בלבד שאינו מצדיק את שחרורו, או את קיצור תקופת מעצרו. הטיעון השני המופיע בבקשות, עניינו בהתייחסות הכוללנית בבקשת הארכת המעצר לכלל החשודים שהבקשה מתייחסת אליהם, ללא שבוצעה הבחנה ביניהם. נטען, כי החשודים אינם עשויים מקשה אחת, לא בפן הראייתי ולא בפן המהותי, ועל כן יש להקפיד על בחינה אינדיבידואלית ממוקדת, ולא ניתן להגיש בקשה כוללנית המתייחסת במאוחד לכל החשודים בפרשה. לעניין זה הוסיף בא-כוחו של עמוס, כי אומנם בבש"פ 2581/07 מדינת ישראל נ' גולדנברג ובית עדה (20.3.2007) (להלן: עניין בית עדה ) נקבע כי אין להפריד בין סיום החקירה בעניינו של אחד החשודים לסיום החקירה כולה והגשת כתב אישום, אך ספק אם יישום דווקני של הלכת בית עדה מתאים גם כאשר עסקינן בהארכת מעצר מעבר ל-30 ימים.

4.

בבקשת רשות הערר שהגיש אמסלם נטען בנוסף, כי קיימים קווי דמיון בין עניינו לבין עניינו של חשוד אחר בפרשה, ירמיהו מישאל, אשר הגיש גם הוא ערר על החלטת בית משפט השלום בדבר הארכת מעצר (עמ"י 36573-06-15), ומעצרו קוצר עד ליום 23.6.2015 בהחלטת בית משפט קמא. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא שעה שלא נתן את דעתו לכך שלא חלה התקדמות קונקרטית בחקירתו של אמסלם.

רקע, הליכים קודמים ובקשת רשות הערר בבש"פ 4283/15

5.

המבקש בבש"פ 4283/15 (להלן: לוקר ) נעצר גם הוא ביום 18.5.2015 במסגרת "פרשה 512", וגם מעצרו הוארך מעת לעת, על-ידי בית משפט השלום בתל אביב-יפו, עד ליום 15.6.2015. ביום 15.6.2015 קוים דיון בבית משפט השלום בבקשת המשיבה להארכת מעצר רביעית לתקופה נוספת, מעבר ל-30 הימים שחלפו מיום המעצר, לפי סעיף 17(ב) לחוק המעצרים, כאשר בקשתה של המשיבה לוותה באישור מאת היועץ המשפטי לממשלה. לאחר עיון בחומר החקירה שהציגה בפניו המשיבה, קבע בית משפט השלום (כב' השופט מ' מזרחי ), כי מאחר שלא נאספו ראיות מסבכות נוספות מאז הדיון בבקשת המעצר הראשונה, ומאחר וניתן לבצע את המשך החקירה של לוקר גם כאשר הוא משוחרר, יש לשחרר את לוקר למעצר בית מוחלט בכפוף למתן ערבויות.

6.

על החלטתו של בית משפט השלום בעניין לוקר הגישה המשיבה ערר (עמ"י 33554-06-15). בדיון שנערך בפני בית משפט קמא ביום 16.6.2015 טענה המשיבה כי מאחר שמדובר בפרשה מורכבת ורבת משתתפים, לא ניתן להפריד בין סיום החקירה בעניינו של לוקר לחקירת שאר החשודים, ויש לבחון את מכלול הראיות, ולא רק את חומר הראיות המסבך את לוקר בצורה ישירה, זאת בהסתמך על עניין בית עדה . בהחלטתו מאותו יום קבע בית משפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית במידה הנדרשת להגשת בקשה להארכת מעצר מעבר ל-30 הימים הראשונים, ועל כן קיבל את הערר, והורה על הארכת מעצרו של לוקר עד ליום 23.6.2015.

7.

על החלטתו של בית משפט קמא הגיש לוקר בקשת רשות ערר, שבה נטענו טענות דומות לטענותיהם של עמוס ואמסלם בדבר אי עמידת הבקשה בתנאים שהוגדרו בהנחית היועץ המשפטי לממשלה, וכן בדבר הכוללניות שבבקשה, שהוגשה במאוחד לגבי שבעה חשודים. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא כאשר השאיר את לוקר במעצר על אף שחשודים נוספים, שעניינם לא שונה מעניינו, שוחררו זה מכבר, ושגה גם כאשר הסתמך על הצהרתה של פרקליטת המשיבה לפיה בכוונת המדינה להעמיד לדין את כל המעורבים, על אף שלאמירה זו אין נפקות לשאלת הארכת המעצר לפי סעיף 17(ב) לחוק המעצרים אלא רק לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים.

הדיון בבקשות הרשות לערור

8.

הוריתי על קיום דיון בבקשות רשות הערר, במהלכו חזרו באי-כוח המבקשים על עיקרי טענותיהם, והתמקדו, על פי הנחייתי, בטיעונים שיש להם היבט כללי. זאת נוכח ההלכה לפיה כאשר מדובר בבקשת רשות ערר "בגלגול שלישי" אין ככלל מקום להידרש להכרעות בסוגיות הנוגעות לעניינם הפרטני של המבקשים.

בא כוחו של עמוס, עו"ד א' פלדמן , הדגיש בדיון כי בית משפט קמא הסכים עם טענת המבקשים לפיה המשיבה לא קיימה את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בכך שלא פירטה בבקשה להארכת המעצר את עיקר הראיות בעניינו של כל אחד מהמבקשים. עוד נטען, כי נוכח הפגם האמור, למצער היה על בית המשפט להורות על הארכת מעצר לתקופה קצרה בלבד, על מנת שהפגם האמור יתוקן ככל שבדעת המשיבה לשוב ולבקש הארכת מעצר לתקופה נוספת.

בא כוחו של אמסלם, עו"ד נ' זנו , עמד על החשיבות שהפסיקה ראתה בקיום הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, על כך שיש להן מעמד מחייב והן משקפות את הדין הקיים ומפרשות אותו באופן מוסמך. עו"ד זנו הוסיף כי מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא עולה כי לכאורה פירוט הראיות לא נכלל בבקשה בכוונת מכוון, נוכח העובדה כי מדובר בפרשה רגישה ומסועפת. לכך, כך נטען, אין להסכים.

בא כוחו של לוקר, עו"ד י' שקלאר , הדגיש כי שופט בית משפט השלום אשר הורה על שחרורו של מרשו, מכיר את הפרשה לפני ולפנים ולפיכך יש משקל רב להחלטתו, בעוד שבית המשפט המחוזי התבסס בטעות על הצהרת פרקליטת המשיבה לפיה בכוונת המשיבה להגיש כתב אישום נגד לוקר ולא בחן את חומר החקירה לגופו. כמו כן, נטען כי מדובר בבקשה גורפת המתייחסת לשבעה חשודים שונים שאין זיקה ביניהם. עו"ד שקלאר ציין כי לא היה מקום להחיל על המקרה דנא את האמור בעניין בית עדה , שנאמר בהקשר לנסיבותיה הקונקרטיות של אותה פרשה, מה גם שבפסיקה אחרת של בית משפט זה נקבע כי יש להתייחס לעניינו של כל חשוד וחשוד בנפרד, ואין לקשור את סיום חקירתו של חשוד אחד בסיום חקירתו של חברו (בש"פ 2191/15 מדינת ישראל נ' שראפי (8.4.2015)).

בא כוח המשיבה, עו"ד י' חמודות , היה מודע לקושי המובנה שמעוררת הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אשר לכאורה לפיה יש לפרט בבקשת הארכת המעצר את עיקר הראיות כנגד החשוד, בהתחשב בכלל הבסיסי לפיו אין לחשוף חומר חקירה לעיני החשוד או סנגורו בטרם הוגש כתב האישום. לפיכך הציע עו"ד חמודות כי ההנחיה האמורה תפורש באופן שפירוט חומר הראיות ייעשה לעיניו של בית המשפט בלבד. על פי הטענה, קבלת עמדת המבקשים פירושה שינוי מהותי היורד לשורש ההסדר החוקי בסוגיה, ויש ליתן להנחיית היועץ פרשנות שתאפשר יישום שלה באופן שיהיה תואם את הוראות הדין.

בנוסף, הציג בא כוח המשיבה, לבקשתי ולעיון בית המשפט בלבד, דו"ח ובו פירוט של מקצת החשדות בעניינו של לוקר תוך התייחסות לחומרי החקירה, דו"ח שהוצג גם לבית משפט קמא.

דיון והכרעה

9.

הארכת מעצר של חשוד מעבר ל-30 הימים הראשונים מיום המעצר מוסדרת בסעיף 17(ב) לחוק המעצרים:

"לא יוחזק חשוד במעצר ברצף אחד בקשר לאותו אירוע, לרבות המעצר ללא צו, לתקופה העולה על 30 ימים, אלא אם כן הבקשה למעצר נוסף הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה".

לרקע הוראה זו, פרסם היועץ המשפטי לממשלה ביום 19.12.2002 הנחיה בדבר "הארכת מעצר מעל שלושים ימים". כעולה מההנחיה, רשות חוקרת המבקשת להאריך מעצר מעבר לשלושים ימים, תפנה בכתב ותוך פירוט הנימוקים המחייבים לדעתה המשך מעצר, ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה, או מי שהוסמך מטעמו, ישמע את הבקשה בהשתתפות חוקרים הבקיאים בתיק וכן נציג פרקליטות המדינה. להנחיה מצורפים שני נספחים, כאשר הנספח הראשון הוא דוגמא לבקשה של הרשות החוקרת הממוענת ליועץ המשפטי לממשלה ואילו הנספח השני (להלן: הנספח ) הוא דוגמא של בקשה להארכת מעצר הממוענת לבית המשפט , וכוללת בתוכה את אישור היועץ המשפטי לממשלה.

בסעיף 3 של הנספח, נקבע כי הבקשה תכלול את " פירוט הראיות העיקריות הקושרות לכאורה את החשוד לביצוע המיוחס לו ". ואולם, בבקשות להארכת מעצר שהוגשו בעניינם של המבקשים, לא מופיע הפירוט האמור. הסוגיה שלפנינו, אם כן, היא נפקותה של אותה השמטה.

10.

כבר עתה יצוין, כי ככל שהבקשות שלפניי כוללות טענות הנוגעות לעניינם הפרטני של המבקשים (כגון השאלה האם אכן נמצא בחומר שהוצג לעיונו של בית המשפט בסיס לחשד שיצדיק הארכת מעצר), אין הדבר מצדיק מתן רשות ערר, לאחר שהסוגיות נבחנו על ידי שתי ערכאות. כך הוא גם במקרה שבית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום, כבעניינו של לוקר. עוד יצוין, כי באשר לטענת המבקשים לפיה הבקשות להארכת המעצר היו כוללניות ולא היה בהן פירוט הנוגע לכל אחד מהם, הרי שבסופו של דבר הוצג לבית משפט השלום, כמו גם לבית המשפט המחוזי, חומר חסוי שכלל התייחסות פרטנית באשר לכל אחד מהמבקשים, וההחלטות ניתנו בהסתמך על חומר זה.

נמצא, אם כן, כי מן הראוי לדון בטענת המבקשים לעניין הפגם שנפל לכאורה בבקשות להארכת המעצר מבחינה זו שלא קוימה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה הבאה לידי ביטוי בטופס, לפיה יש לפרט את הראיות העיקריות כנגד החשוד. לעניין טענה זו יש מקום ליתן למבקשים רשות לערור, אך לאחר ששקלתי את מכלול הטענות בסוגיה, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות.

11.

הוראות חוק המעצרים החליפו את הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) ואת פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 בנושאים הכלולים בו ( בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי

פ''ד נד(4) 794, 803 (2000) ), כאשר ההסדר בנוגע להארכת המעצר על-ידי בית משפט עובר להגשת כתב אישום נותר ברובו על מכונו. הדרישה לקבלת אישורו של היועץ המשפטי לממשלה להארכת מעצר מעבר לשלושים ימי המעצר הראשוניים מקורה אומנם עוד בהסדר שנקבע בחוק סדר הדין הפלילי, אך היא תואמת את הגישה המצויה בחוק המעצרים לפיה יש לאזן בין צורכי מערכת החקירה הפלילית והליך המשפט הפלילי לבין הזכות לחירות האישית של החשוד הנחקר. התניית הגשת הבקשה להארכת מעצר באישורו של היועץ המשפטי לממשלה נדרשת לצורך מניעה של שימוש יתר שלא לצורך בסמכות זו (גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי כרך ב' 240 (2011)). עיקרה של הוראה זו היא יצירת מנגנון ביקורת פנימי למערכת אכיפת החוק, בנוסף לביקורת החיצונית שמועברת על-ידי בית המשפט. לפיכך הדגש הוא על קיום הליך תקין עובר למתן אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת הבקשה להארכת המעצר, ובענייננו אין טענה לפיה בהליך זה נפל פגם.

12.

את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה יש לפרש בראש ובראשונה באופן שיקדם את הפיקוח על רשויות החקירה והתביעה, תוך מתן המשקל הראוי לשלב המוקדם בהליך המעצר. משילובם של הדברים עולה, כי ההנחיה המצויה בנספח, לפיה תכלול הבקשה את "פירוט הראיות העיקריות", דורשת מרשויות התביעה לבצע הערכה מחודשת של חומרי החקירה ולבחון האם ניתן להעביר מי מהם לעיון ההגנה. יחד עם זאת, נוכח הרגישות הרבה של שלב החקירה הקודם להגשת כתב אישום, לא ניתן להלום פרשנות לפיה על התביעה לחשוף בבקשה להארכת המעצר את מלוא חומרי החקירה שבידה, ולעתים אף לא ניתן יהיה לחשוף דבר.

ככלל, כל עוד לא הוגש כתב האישום, חומר החקירה אינו חשוף בפני החשוד או סנגורו:

"בשל כך, לא קלה עבודתו של סנגור בהליך של מעצר לימים. החשוד נמצא בערפל לגבי הראיות שנאספו כנגדו ואילו הסנגור מגשש באפלה ועושה דרכו על פי המידע החלקי שברשותו... החיסוי המוטל על חומר החקירה בשלב זה, הוא בבחינת 'הכרח שלא יגונה'" (בש"פ 608/10 סלימאן נ' מדינת ישראל (27.1.2010)).

עיקרון זה, לפיו בהליכי המעצר לצורכי חקירה אין לחשוף חומר חקירה לעיני החשוד, מעוגן גם בהוראות סעיפים 15(א)(2)(ג), 15(ג) ו-15(ה) לחוק המעצרים. אכן, הובעה דעה, בטרם חקיקת חוק המעצרים, לפיה מן הראוי להמעיט ככל האפשר בחיסוי החומר שבידי המשטרה, ולחשוף בפני החשוד פרטים שגילויים אינו מסכן באופן ממשי את המשך החקירה, כאשר: "צורך זה הולך וגובר ככל שתקופת המעצר נמשכת" (בג"ץ 732/80 אדרי נ' משטרת ישראל , פ"ד לה(1) 499, 502 (1980)). יש הטוענים, כי ראוי שהלכה זו תוסיף ותחול גם לאחר חקיקת חוק המעצרים (חיה זנדברג "חיסוי ראיות בשלב המעצר לצרכי חקירה" מחקרי משפט טו 457 (תש"ס)). יהא הדבר אשר יהא, "ברירת המחדל" על פי הוראות חוק המעצרים, כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת, היא, כי בשלב החקירה, כל עוד לא הוגש כתב אישום, אין החשוד או סנגורו זכאים לעיין בחומרי החקירה שבידי הרשות החוקרת.

13.

לרקע האמור לעיל, ראוי לבחון את משמעותה של האמירה, הכלולה בנספח להנחיית היועץ המשפטי (הוא "הטופס"), לפיה יש לכלול בבקשה, הגלויה לעיני החשוד ובא כוחו, את " פירוט הראיות העיקריות הקושרות לכאורה את החשוד לביצוע המיוחס לו ". נדמה כי במצב הדברים האמור לא ניתן לפרש את ההנחיה כפשוטה באופן שמחייב בכל מקרה פירוט הראיות העיקריות, שהרי פירוט כזה עלול לשבש את מהלך החקירה שטרם הסתיימה והוא אינו מתיישב עם הוראות חוק המעצרים שפורטו לעיל. פשיטא שאין לפרש את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה באופן שהן תסתורנה את הוראות החוק. מאידך גיסא, כפי שצוין לעיל, נוכח העובדה שמתבקשת הארכת מעצר מעבר לשלושים יום, משמע - מדובר ב"עליית מדרגה" מסוימת, נדרשות רשויות החקירה והתביעה לבחינה דקדקנית של מצב הדברים ושל הצורך בהארכת המעצר, ובכלל זה קבלת אישור של גורם בכיר להגשת הבקשה להארכת המעצר. אגב בחינה זו, נדרשת, כאמור, גם התייחסות לשאלת האפשרות לחשוף בפני החשוד חומרי חקירה או לציין בפניו את סוג הראיות שנאספו עד כה. זו המשמעות שיש ליתן ללשון הטופס הנספח להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, באופן שיעלה בקנה אחד עם הוראות הדין. במילים אחרות, כוונת הדברים היא להביא למודעות מגישי הבקשה את הצורך לבחון את האפשרות לחשוף חומרי חקירה בפני החשוד, אך לא לחייבם לעשות כן בכל מקרה. משמעות ההנחיה היא, הלכה למעשה, כי " במידת האפשר " תכלול הבקשה את פירוט הראיות העיקריות, בדומה למה שנפסק בבג"ץ 732/80 הנזכר לעיל (וראו גם: ב"ש 70/86 גינדי נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(1) 449, 459 (1986); ב"ש 316/81 פיקרז' נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 692, 695 (1981)).

14.

אכן, לא נטען כי במקרים הנדונים בבקשות דנא התקיים דיון פנימי בקרב רשויות החקירה והתביעה בשאלה האם יש מקום לחשוף לעיני המבקשים חומרי חקירה כלשהם אגב העובדה שמוגשת בקשה להארכת מעצר לאחר שחלפו שלושים יום. ואולם, עולה מטיעונו של בא כוח המשיבה כי בנסיבות הפרשות הנדונות לא ניתן היה לחשוף פרטים הקשורים לחומר החקירה. מכל מקום, כיוון שאיש מהצדדים לא העלה בפניי את דרך פרשנותה של הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שראיתי לנכון לאמץ, משמעות החלטתי צופה בעיקרה פני עתיד. היה ותוגשנה בקשות נוספות להארכת מעצר, מן הראוי יהיה ליתן את הדעת לאפשרות לחשוף חומרי חקירה, וגם אם אפשרות זו תישלל, מן הראוי לציין זאת בבקשה להארכת המעצר.

סוף דבר, בסוגיה בה ניתנה רשות ערר, הערר נדחה. ביתר הסוגיות שהועלו בבקשות אין מקום ליתן רשות לערור.